התרחיש המוצלח ביותר – השבוע לפני 20 שנה

לפני כמה ימים, בפרויקט המעולה שלו על הסינגלים של 1994, העלה דובי שרגא שיר יורופופ טראשי כלשהו, שלא זכרתי ממנו אפילו צליל אחד. וזה מוזר, כי את רוב השירים בפרויקט הזה (ובפרויקט 1993 שקדם לו) אני מכיר וזוכר על בוריים.

ואז דובי כתב שהשיר הזה היה להיט במצעד השבועי של רשת ג', ופה נפל לי האסימון: הבנתי שקיץ 1994 היה כנראה נקודת המפנה הקריטית שבו נטשתי סופית את עופר נחשון, יוסי כסיף וטוני פיין לאנחות, ועברתי בלעדית לזרועותיהם הפתוחות של אברי, ארז ומירב (וגם נויה עינב) בגלי צה"ל. החבר'ה מהתחנה הצבאית הנעימו את זמני כבר הרבה קודם, אבל כנראה שעד אז, המשכתי במקביל לשמור אמונים גם לכוחות הפופ הבלתי מתפשרים של רשת ג'.

כפי שכבר כתבתי פה בעבר, את העובדה שהטעם המוזיקלי שלי קצת חריג הבנתי כשנה וחצי קודם, עם האלבום הראשון של סוייד, אבל על סוייד עוד אפשר היה לומר שהם עושים רוק סטנדרטי יחסית. אחרי כמה חודשים של האזנה לגלצ, כשהתוודעתי גם לקוטנר, הבנתי שיש לי עוד הרבה כיוונים להתפתח אליהם.

את הכיוון הראשון סיפקו דאוס. אני חושב שהשיר הראשון שקוטנר השמיע מאלבום הבכורה שלהם, Worst Case Scenario, היה Via.

משהו באיך שהבלגים האלה שילבו את הגיטרות-בס-תופים שלהם היפנט אותי לגמרי, ורציתי לשמוע עוד.

ואז הגיע Suds and Soda, והבנתי שהלך עליי.

יותר אני כבר לא אוכל להקשיב לשיר פופ או רוק בלי לשפוט אותו על פי הסטנדרטים של הדבר הזה.* הכינורות המונוטוניים בהתחלה, הגיטרה העוד-יותר מונוטונית שמצטרפת אליהם, ואז התופים שלא מרחמים. אחרי 40 שניות מצטרפות זעקות התוכחה של טום ברמן, הסולן, בשילוב עם ה-Friday! האינסופי של סטף קמיל קרלנס המשוגע. ואז פתאום פזמון כאילו רגיל לגמרי, כמעט רוק-אצטדיונים. ואז חוזרים לזעקות שבר, ולדיסטורשן מטורף, ולהתחרעות קלידים, ו… השיר הזה פשוט לא מפסיק להפתיע.**

וזה כנראה מה שרציתי מהמוזיקה שלי בגיל 17 – שלא תפסיק להפתיע אותי. שבכל רגע יבואו איזו צעקה, איזה כינור, איזה אקורדיון, איזה סאונד אפקט לא קשור, אפילו שהשיר יפסיק בלי להודיע. ודאוס סיפקו את כל אלה למכביר.

מבחינתי, Suds and Soda היה שיר האלטרנטיב-רוק הראשון שנכתב אי פעם (כן, גם אחרי נירוונה והפיקסיז וכל מיני להקות מהאייטיז שהכרתי רק כעבור שנים), ואף אחד לא יכול היה לשכנע אותי אחרת. והעולם החדש הזה השאיר אותי פעור-פה. ואם לא די בזה, ההקרנות התכופות שלו (ושל Via) בקופסה אצל שרון קנטור עזרו לי להכיר גם את העולם הוויזואלי של הלהקה הזאת.

כשיצא האלבום השלם, כעבור חודש, רצתי לקנות אותו (מן הסתם ב'פוגאזי' ז"ל בנתניה), וקיבלתי עוד המון מכל הטוב הזה.

קיבלתי את שיר הנושא, שרק בדיעבד הבנתי שהכיר לי את טום וייטס.

קיבלתי את HotelLounge המופתי והמרגש, שבמשך חודשים ניסיתי לדמיין את מלון הפשפשים העלוב שבו הוא מתרחש (רק אחר כך ראיתי את הקליפ)

קיבלתי את Shake Your Hip ואת Divebomb Djingle, שהוכיחו לי שאפשר לעשות שמח גם בלי לאבד את האדג'.

ובין לבין נשזרו קטעים הזויים יותר או פחות, וגם כמה בלדות שמועכות לי את הלב עד היום, כמו Secret Hell, Let's Get Lost וגם זאת:

 

ועוד דבר שדאוס לימדו אותי, חוץ מכמה מילים בצרפתית פה ושם, זה איך נשמעת מוזיקה באנגלית שלא מגיעה מארה"ב או מאנגליה (ולא, זה לא משהו שטו אנלימיטד ואייס אוף בייס כבר עשו קודם…). לדובר אנגלית ילידי, המילים של דאוס יישמעו כנראה קצת כמו חיקוי של אנגלית, כמו יומרה. אבל זה מה שכיף באנגלית כזאת: היא פורצת את גבולות הדקדוק והשפה, היא נותנת דרור לכל מיני חידושים והמצאות שאף דובר שפת אם לא היה מעלה על דעתו. איפה עוד תשמעו שורות כמו:

One-liner: the greeks had it carved in a tombstone, 'epigram' they said, last tribute to the dead
Well the horror, the pain and the alphabet from a to migraine, from nausea to z.

או The grass is a pale ginger green?

שלוש שנים אחר כך גיליתי את השטיק הזה גם אצל Super Furry Animals הוולשים, ונכבשתי סופית.

הדבר הכי מדהים ב-Worst Case Scenario, זה שאת האלבום הבא של דאוס, In A Bar Under the Sea, אהבתי אפילו יותר (ואת מה שכתבתי על השלישי אולי כבר קראתם). אי שם בסתיו 1994 זה בכלל לא נראה לי אפשרי.

————————————————————

* כמו במקרים אחרים אצל דאוס (לא כל כך ברור לי למה), הקליפ של השיר הזה מוותר לגמרי על הסוף המחורע שלו. זאת הגירסה המלאה, ללא קליפ.

** וזה מה שכתב עליו גיא חג'ג' לפני כמה שנים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ההתאהבות המושלמת – השבוע לפני 15 (או 11) שנה

אחד הדברים המגניבים והמדכאים בו-זמנית בבלוג נוסטלגי הוא נקודות הציון.

כן, די קשה להאמין ש-animal nitrate יצא כבר לפני 21 שנה, ובאופן כללי ש-1993 היתה כזאת שנה מופלאה, ועוד יותר קשה להאמין שאנחנו עדיין כאן ועוד אין לנו הליכון.

וכשעברתי לאחרונה על חלק מתחנות התרבות הניינטיזיות שלי, שמתי לב שיש עוד כמה שחוגגות בקרוב אניברסרי עגול (או חצי עגול, בואו לא נתקטנן) וששווה להעיף עליהן מבט מחודש.

הראשונה שתעלה כאן היא דווקא לא הראשונה שיצאה מבחינה כרונולוגית, אלא זאת שיום ההולדת שלה הוא הכי מוקדם בשנה – 16 במרץ.

כי למעשה, The Ideal Crash, אלבום האולפן השלישי של dEUS הבלגים, יצא כבר כמעט לקראת סוף העשור המופלא ההוא, קצת אחרי שיא פריחתי כמאזין מוזיקלי פורה. ומבחינות רבות, כשיצא הוא גם פחות דיבר אליי מאשר שני האלבומים הקודמים שלהם משהו בסאונד ובאטיטיוד של הלהקה השתנה, התבגר מדי לטעמי אז. היא כבר לא היתה רכבת ההרים המטורפת שכל כך אהבתי בשני האלבומים הראשונים, Worst Case Scenario מ-1994 ו-In a Bar, Under the Sea מ-1997. הסיבה לכך היא כפולה: שני המפיקים הבלגים האוונגרדים שהפיקו את האלבומים הראשונים הוחלפו במפיק קנדי בשם דייויד בוטריל, שדגל בצליל נקי יותר. וחשוב מכך: סטף קמיל קארלנס, מהאבות המייסדים של הלהקה ואחד משני הסולנים הקבועים שלה (יחד עם טום ברמן), נטש אותה בקול תרועה רמה לפני צאת האלבום. אף על פי שהוא עדיין מגיח מדי פעם בהקלטות, ההשפעה הקווירקית שלו כבר הרבה פחות ניכרת באלבום הזה (וניכרת קצת יותר מדי בלהקה שהקים אחרי שעזב, Zita Swoon).

אבל אז דאוס הגיעו לשתי הופעות בארץ, וככל ששמעתי יותר ויותר את הדיסק לקראת ההופעה, כך נדלקתי עליו יותר. נכון, משהו בשירים כבר היה פחות תזזיתי, ונדמה היה כאילו הסאונד קצת יותר אחיד ופחות מתפרע. אבל דאוס עדיין שמרו על הכתיבה המדויקת שלהם, על הגיטרות המושלמות ועל הרגישות האינסופית לניואנסים.

וחוץ מזה, בהאזנות נוספות שמתי לב שבדומה לאלבום השני שכל כך אהבתי, גם כאן כמעט אף קטע לא נגמר כפי שהתחיל. בכל השירים ב-The Ideal Crash יש התפתחות פנימית כלשהי, כזאת שמזדחלת על המאזין בלי שהוא מרגיש, אבל בסופו של דבר יוצרת תחושה ששמעת עכשיו ארבעה שירים שונים. השיר שמדגים את זה בצורה הטובה ביותר הוא, כמובן, Instant Street, שגם זכה להצלחה רדיופונית מסוימת. למרבה האירוניה, דווקא האלמנט הכל כך מיוחד בו – שתי הדקות שמסיימות אותו באורגיה מהממת של גיטרות-בס-תופים – נחתכו כמעט תמיד בהשמעותיו ברדיו.

כבר כתבתי פעם על השיר הזה ועל הסוף המופלא שלו, אבל אף פעם לא נמאס לי לקשר אליו שוב. וגם הפעם אני איאלץ לציין בצער שכדי ליהנות ממנו בצורה היוטיובית המושלמת (גם מוזיקלית וגם ויזואלית) צריך ללנקק לשני קליפים נפרדים. האחד הוא הקליפ הרשמי, שמעביר בצורה נהדרת את התחושה המתפתחת שלו ואף מתהדר בכוריאוגרפיית-רחוב יפהפיה (הרבה לפני שהמציאו את הפלאש-מוב), אך משום מה נקטע דקה וחצי לפני הסוף ומוותר במודע על החלק הכי מגניב של השיר:

השני הוא קליפ לא-רשמי שיצר מעריץ של הלהקה, והוא דווקא מספק חוויה מוזיקלית שלמה אבל אין בו לדעתי את הרעננות של הקליפ הרשמי:

במשך שנים, השיר האהוב עליי מהאלבום הזה היה השיר שפותח אותו, שנקרא One Advice, Space, ושכשאני מאזין לו אני תמיד מדמיין את טום ברמן הסולן יושב בשוליה של איזו מסיבת חברים ומג'מג'ם לו עם הגיטרה ועם כמה חבר'ה.

אבל המהפך האמיתי ביחס שלי לאלבום הזה התחולל בדיוק ארבע שנים אחרי צאתו, במרץ 2003. מכירים את זה שבתחילת קשר טרי ומבטיח אתם משמיעים לבנאדם החדש שנכנס לחייכם את המוזיקה שגדלתם עליה, והוא משמיע לכם את שלו? אה, לא מכירים? אז אולי רק אני ואילנה היינו ככה…

בהתחלה, קשה היה לי לפרוץ את החומות המוזיקליות שלה. היא היתה יותר בענייני פינק פלויד ודפש מוד, ובשבילי זה היה אפלולי מדי. אני העדפתי דברים שמחים יותר. אבל אז נדלקה נורה מעל לראשי: שלפתי מספריית הדיסקים שלי את The Ideal Crash, ושמעתי את הקירות מתבקעים. זה היה האלבום הראשון "שלנו". והשיר הראשון "שלנו" היה שיר הנושא, שהיטיב לבטא – לפחות על פי הפרשנות האישית שאנחנו נתנו לו אז – את כל מה שהרגשנו אחד כלפי השניה באותה נקודה בזמן.

Stay by my side. it's sexy
the way that we talk about stuff
the way that we laugh with love
the way that we're falling off

you're life's been sucking 'cause you wanna mess
around. can anybody down you with a
CRASH

Stay by my side. I want you
continue the theme that's us
even though it's only lust
the painkiller-side of this life.

אז בעצם, הפוסט הזה מציין לא רק 15 שנה לצאת האלבום, אלא גם 11 שנה לדבר המופלא הזה שנקרא "אנחנו".

אז מזל טוב לנו🙂

(גם במקרה הזה, אגב, הקליפ הרשמי עושה קצת עוול לשיר, אבל הוא מלא בצילומים מקסימים מהופעות של הלהקה מאותה התקופה. אז מי שרוצה לשמוע אותו בגירסה נקייה, מומלץ להיכנס לכאן.)

את רוב מה שעשו דאוס בהמשך דרכם כבר לא כל כך אהבתי, אבל זה גם ככה שייך לעשור אחר, אז מה 'כפת לי. נתראה בפרקים הבאים של "היום לפני!"

הערה | פורסם ב- מאת | תגובה אחת

המצעד השנתי שלי, מקומות 10-1

מקום 10:

יוֹאָן לֶמוּאן הצרפתי הוא קודם כל אמן ויזואלי – הוא מעצב גרפי במקצועו, הוא ביים קליפים (מרשימים) ללאנה דל ריי ולקייטי פרי, בין היתר, והוא מגה-היפסטר שנראה ומתלבש כמו מגה-היפסטר.
אבל חוץ מכישרון חזותי מוכח, יש לו גם אוזן מוזיקלית מאוד ייחודית. ובשנתיים האחרונות הוא מפתח קריירה יפה כסינגר-סונגרייטר, תחת שם הבמה Woodkid, קריירה שהגיעה לשיאה באלבום שהוציא השנה, The Golden Age.
כל הקטעים באלבום מתהדרים בשילוב הקצת-מוזר בין הקול המלטף של למואן לבין ההפקה המתוזמרת והבומבסטית שמסביבו (סגנון שמוגדר כ"ניאו-פולק", או "אינדוסטריאל-פולק", אם תרצו), ובעיניי השילוב הזה יוצר הרבה רגעי קסם – ואחד היפים שבהם הוא השיר הזה, שיש לו שם נורא בנאלי אבל המילים שלו חותכות את הנשמה.
וכמובן, גם הקליפ, אין מילה אחרת, מרשים (אם כומר רוסי חתיך וקריפי שנראה כמו אסי כהן הצעיר זה מה שעושה לכם את זה. אם לא, תעבירו ישר ל-1:33). הקליפ הזה הוא המשך למעין טרילוגיית קליפים שהוציא וודקיד בשנתיים האחרונות, ושאחד מהם אפילו זיכה אותו במועמדות לגראמי.


—————

מקום 9:

חלק קטן מהשירים במצעד הזה נכנסו אליו בלי בדיקת רקע מעמיקה. פשוט שמעתי שיר שאהבתי, הכנסתי אותו לפלייליסט שלי, ואחר כך גם הכנסתי אותו למצעד שלי. ברוב המקרים התכנון היה לנצל את הבוקר שלפני פרסום השיר במצעד כדי לבדוק קצת מי ומה וגם לשמוע עוד שירים של אותו אמן, בשאיפה אלבום מלא.
כך קרה שרק הבוקר, גיליתי ש-Junip, הלהקה שבמקום השמיני, היא פרויקט-צד של אמן האינדי-פולק השוודי המצליח חוזה גונזלס, ושבעקיפין, זאת בעצם נציגות שניה שלו במצעד שלי, אחרי ברברוסה, אחד מזמרי הליווי שלו, שצעד פה במקום ה-24.
ובמקרה לגמרי, שעתיים אחרי שגיליתי את זה, פורסם גם שג'וניפ מגיעים לארץ עוד חודשיים. כך שלא היה לי יום הולם מזה לשמוע את כל האלבום שלהם – מי יודע, אולי אני עוד אמצא את עצמי בבארבי באמצע פברואר.
אחרי שתי האזנות ראשוניות, לא נראה לי. אני אוהב את הקול של גונזלס ואת הווייב הכללי שלו, אבל בעיניי, האלבום הזה הוא טיפה חדגוני, ואין בו עוד שירים מצוינים כמו Line of Fire, שבניגוד לרבים משירי המצעד הזה, נמצא עדיין בשלב שבו הוא הולך ומתחבב עליי משמיעה לשמיעה.
אני מת על שירים שמתחילים רגוע ומתפתחים לאט לאט, מוסיפים עוד ועוד שכבה מוזיקלית, ו'קו האש' הוא דוגמה מצוינת לאחד כזה.
מי יודע, אולי אם הייתי ממשיך להאזין לו עוד חודש הוא היה מגיע אפילו יותר גבוה.

—————–

מקום 8:

זו היתה שנה מעניינת לארקטיק מאנקיז.
מצד אחד, רוב אבירי האינדי הפנו אליהם את גבם, בטענה שהם איבדו את הייחוד שלהם.
מצד שני, המיינסטרים (לפחות אם לשפוט לפי הרדיו הישראלי, שבדרך כלל מושפע ממקביליו בחו"ל) קיבל אותם בזרועות פתוחות וחשף אותם לקהלים שלא הכירו אותם קודם.
בתווך עמדו מעריציה הוותיקים של הלהקה וחככו בדעתם למי הם מאמינים יותר.
ומול כל אלה ניצבתי אני, שאמנם שמעתי בעבר הבלחות מהקופים פה ושם, וחיבבתי את מה שאהבתי, אבל אף פעם לא ממש התחברתי. איכשהו זה תמיד היה נראה לי כמו עניין של גיל: האנרגיות שלהם היו במקום הנכון מבחינתי, אבל הם היו קצת מהירים מדי, קצת חדים מדי, קצת שנונים מדי, ואני איש בא בימים, אב לילדים, מה לי ולכל הטסטוסטרון המתפרץ הזה.
ומהבחינה הזאת, האלבום שהוציאו השנה הארקטיק מאנקיז השנה, AM, התאים לי כמו סיר לכפפה. הם האטו את הקצב, אבל לא עד כדי בלדות מאוסות. אלכס טרנר עדיין יורה את השנינויות שלו בכיף, אבל ג'וש הום – איש הקווינז אוף דה סטון אייג', שהפיק להם גם את האלבום הקודם – נוסך עליו את הסוטול הקליפורני שלו מצד אחד, ומצד שני ממסך אותו בעננה מרהיבה של גיטרות שמונעות ממנו להפוך לקלישאת מיינסטרים.
אז כן, מה לעשות – אני מוצא את עצמי בצד של גלגלצ הפעם. AM הוא אלבום נהדר, ולמען האמת התקשיתי לבחור שיר אחד ויחיד מתוכו. הפייבוריטים שלי כל הזמן התחלפו, אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי, שמרן שכמוני, לסינגל המוביל מתוך האלבום, פשוט כי לדעתי הוא מבטא הכי טוב את רוח האלבום.

—————–

מקום 7:

האמת, קצת קשה לי להסביר למה זה לא שיר השנה שלי.
כי בסך הכל, אני די מאוהב בשיר הזה.
מבחינת יופי, יופי טהור, זה השיר הכי יפה ששמעתי השנה. הוא זך וצלול והוא מענג אותי מתחילתו ועד סופו. מהחצוצרה שפותחת אותו ועד זו שנועלת.
והמילים שלו יפהפיות.
והקליפ שלו הוא אולי הפיסה הקולנועית הכי מרגשת שראיתי השנה. חכמה ונוגעת ללב ואופטימית ומדכדכת ומתוקה ומרירה ומה לא. ועוד מככב פה ג'ון סים, אחד השחקנים הבריטיים הטובים של תקופתנו, שעבורי בכלל תמיד יישאר דני קבאנה מ"האגמים".
והשילוב בין הלחן לטקסט לווידאו פשוט מושלם. בתוך כמה שבועות מהרגע ששמעתי אותו, השיר הזה כבר הצטרף לנבחרת אקסקלוסיבית של שירים, מכל הזמנים, שמעוררים בי צמרמורת כשאני שומע אותם.
ואני גם אוהב את I am kloot, שעושים מוזיקה מאוד נעימה וקומוניקטיבית, ואיכשהו תמיד נשארו מחוץ לרדאר. חיבבתי את האלבום הראשון שלהם לפני 12 שנה, והאמת שלא ידעתי שהם עדיין פעילים. והשילוב בין השירים הקטנים והנוגעים שלהם לבין ההפקה של גאי ג'ארווי חביבי מ-Elbow נשמע נהדר.

אז למה זה לא שיר השנה שלי? אולי דווקא בגלל שזה שיר כל כך על-זמני, שהייתי יכול להתאהב בו גם לפני 10 שנה ולפני 20 שנה. ואיכשהו התואר "שיר השנה" לא כל כך הולם אותו, קצת קטן עליו.
אז מקום שביעי, שיהיה. העיקר שיהיה שם.

—————–

מקום 6:

השיר המגניב והאולטרא-מרקיד הזה הוא דוגמה מובהקת להחלטה העקרונית שלי להרכיב את המצעד הזה משקלול ההעדפות שלי בנקודות זמן ספציפיות לאורך השנה, ולא בזמן עריכת המצעד אי שם בנובמבר.
זה אומר, בקיצור, שבחודש מאי שמעתי את השיר הזה בריפיט, בלי הכרה, אולי חמש פעמים ביום, ועכשיו, אפעס, כבר קצת קשה לי איתו.
אני עדיין חושב שהוא נהדר: שהמפיק הצרפתי Yuksek בנה לו מעטפת מוזיקלית מהממת ורבגונית, שהזמרת הדנית המכנה את עצמה Oh Land מצליחה להישמע לאורך השיר כמו שילוב מופלא בין אגנתה פאלסקוג, אנני לנוקס ורושין מרפי (הסולנית של מולוקו), ושהוא משאיר אחריו שובל אינסופי של כיף.
אבל עכשיו אני מעדיף שאחרים ישמעו אותו. אני אחכה בסבלנות עד מחר למקום החמישי.

——————

מקום 5:

שוב פעם האייטיז האלה.
עם התופים הדרמטיים שלהם והפסבדו-גיטרות והקלידים האווירתיים ותחושת החורף התמידית.
איך בזמן אמת ממש שנאתי את השירים האלה, ואיך פתאום השנה גיליתי שהם ממש עושים לי את זה.
את חיבתי ל-Haerts חשפתי כבר במקום ה-16, ועכשיו הם חוזרים למצעד שלי עם השיר שהכי אהבתי מהאי.פי. הקצרצר שהוציאו. רק אחרי שהתאהבתי בשיר הזה שמתי לב פתאום שהסולנית נשמעת קצת כמו שילוב בין גוון סטפני לאיזו זמרת מסרט של מולי רינגוולד, וטיפה התביישתי.
אבל מה לעשות, השיר הזה לגמרי עושה לי את זה. כן, נו, במיוחד סולו השירה ב-2:08, ואחריו התופים המתגלגלים, שביחד תמיד נשמעים לי כמו רוח קלה שלאט לאט מתגברת לסופת רעמים.
תחושת חורף תמידית, כבר אמרנו.

————–

מקום 4:

השיר הזה הוא ללא ספק להיט הפופ הכי גדול שלא שמעתם השנה.
למען האמת, לא ברור לי למה לא שמעתם אותו, סך הכל הרדיו הישראלי כבר מצא בעבר להיטים במקומות נידחים יותר משטוקהולם, אבל איכשהו השיר הזה התפספס.
שזה מעולה, כמובן, כי עכשיו הוא רק שלי. ושל אילנה ושל הבנות שלנו. כמות הפעמים שהשיר הזה נחרש באוטו שלנו בנסיעות משפחתיות היא ככל הנראה תלת-ספרתית, והוא אף זכה לשם הצופן "השיר היפה".
טוֹבֶה לוֹ בת ה-22, השוודית החמישית (!) במצעד הזה, עושה אמנם פופ קליל (הקול שלה מזכיר לי קצת את ריהאנה) אבל רואים עליה שבנשמתה היא נערת רוק גותית, ושאין לה שום כוונה להפוך לדיווה. וזה ניכר גם במילים הנהדרות של השיר הזה, שמתארות את כל מה שטובֶה עושה כשהיא מתמסטלת כדי לשכוח מאהובה הנכזב – אוכלת ארוחת ערב באמבטיה, מקיאה בכיור, מתחילה עם אבות בגינה הציבורית, ועוד ועוד. חיים דבש.
לשאלתכם – לא, נעמי וגוני לא יודעות על מה השיר הזה מדבר.
לשאלתכם הבאה – לא, הן גם לא צפו בקליפ.
נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

——————

מקום 3:

קשה לי לחשוב על זמר או זמרת איריים שממש אהבתי לאורך השנים. מבונו (מהשנואים עליי בזמרי היקום) דרך שינייד, מדולורס אוריורדן ועד אנדרו סטרונג, מוואן מוריסון ועד דמיאן רייס. הם תמיד נורא התאמצו אבל אף פעם לא התחברתי אליהם.
וגם אם היו להם פה ושם שירים שחיבבתי, לא זכור לי שיר שננעץ בי כל כך עמוק כמו זה, של סינגר-סונגרייטר מתחיל ודי אלמוני בשם הוזייר.
המעניין הוא, שהוזייר הצעיר דווקא מאוד נאמן למסורת המוזיקלית של בני ארצו, ובתחילת השיר יש בו אפילו משהו שמזכיר לי קצת את רייס, אבל לקראת הפזמון מתחילים הקול היפהפה שלו, והפסנתר המופלא והעוצמתי הזה, לתפוס נפח, והפזמון והבית השני הם כבר התפוצצות אדירה של רגש שקשה לעמוד בה, אירי או לא אירי.
עד היום גם הייתי בטוח שהמילים הנוקבות (והקליפ) של השיר הזה הן מחאה נגד מדיניות האנטי-גייז של הכנסיה הקתולית האירית (מה גם שיש בו קצת אלמנטים גוספליים), אבל היום קראתי עליו עוד קצת ומסתבר שהוא מכוון דווקא נגד רוסיה, אבירת ההומופוביה של המאה ה-21.
ועוד מסתבר שסטיבן פריי, חביבי-משכבר ופעיל להט"בי נמרץ בפני עצמו, המליץ על השיר בחשבון הטוויטר שלו לפני כמה חודשים, ומאז הקליפ הפך ללהיט ויראלי.
אז אם סטיבן פריי אומר, לא תקשיבו?

———————

מקום 2:

ללא ספק, השיר הכי כיפי ששמעתי השנה.
בפעם הראשונה ששמעתי את הצלילים הראשונים שלו, עם השירה המהורהרת והנוגה, קשה היה לי להאמין שהוא יהיה אחד משירי השנה שלי, אבל החגיגה שמתחילה אחרי 50 שניות העלתה חיוך אינסופי על פניי, ששב ונמרח בכל פעם שאני שומע את השיר הזה. לא ייאמן, אבל קשה לי אפילו להימנע משתי מחיאות כפיים קצובות במקומות הנכונים (תקשיבו ותבינו).
המילים הפילוסופיות-בגרוש, סטייל-אריאל זילבר קצת ("מחט בערימת שחת, אבוד אבל בדיוק במקומי, דרכי שלווה, בתקווה שלא אצטרך לתפור יותר בחיים…"), גם נותנות את הקונטקסט הראוי לאווירה של תחילת השיר. וגם מבחינה מוזיקלית – קצב הסקא הנעים והשירה המגניבה של הסולן לוּק לאלוֹנד – השיר הזה הוא קצת זילבר פינת פּוֹליס כזה.
הבורן רפיאנס, להקה קנדית חמודה, פועלים כבר כמעט עשר שנים (חלק מהזמן בשם אחר) והוציאו השנה את האלבום הרביעי שלהם. למען האמת, מהאזנה ליתר האלבום, לא מצאתי עוד פנינים כאלה, אבל השלוש וחצי דקות האלה לגמרי שוות את הכל.

—————————-

מקום 1:

למקומות ראשונים במצעדים (גם אישיים וגם קולקטיביים) מתלווה תמיד תחושת אנטי-קליימקס קלה. התגובה אליהם נעה כמעט תמיד על הסקאלה שבין "באמת? דווקא זה?" לבין "אה, טוב נו, זה היה ברור".
במפתיע או שלא, גם תחושתי האישית לגבי שיר השנה שלי עצמי נמצאת אי-שם באמצע.
כי מצד אחד, כבר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו היה לי ברור שהוא עושה לי נעים הרבה יותר מכל דבר אחר שפגשתי (או אפגוש) השנה.
ומצד שני, אולי דווקא בגלל הביטחון העצום הזה במיקומו, אני מרגיש שעשיתי "דווקא" לשירים אחרים כשלא נתתי להם לעקוף אותו.
וחוץ מזה, זה עוד אחד מהשירים האלה שבשלב כלשהו במהלך השנה הייתי חייב להפסיק קצת לשמוע אותם כדי שלא יימאסו.
ולמרות כ-ל ההסתייגויות האלה, במהלך כמה חודשים באביב, השיר הזה הקפיץ לי את מצב הרוח (ואת הידיים בתנועות תיפוף לא-רצוניות) במשך כל כך הרבה נסיעות, וריצות ערב, ושעות עבודה משמימות, ויותר מזה:
הווייט לייז בכלל, והשיר הזה בפרט, הם בין ההוכחות העיקריות לכך שהיה שווה לי לחזור לשמוע מוזיקה חדשה השנה. נכון, הם עושים רוק נוסחתי להפליא, והם לא מתוחכמים במיוחד, אבל רבאק, הם עושים את מה שהם עושים פשוט מצוין.
יאללה, נתראה בשנה הבאה!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

מצעד 2013 – מקומות 20-11

מקום 20:

כמה נחמד שלפעמים 2 דקות וחצי של קסם מביאות אותנו לגלות עולם מוזיקלי נפלא שלא הכרנו.
"תזמורת בני התמותה האלמונית" היא עוד נציגות ניו-זילנדית גאה במצעד הזה. הם הוציאו בתחילת השנה את האלבום השני שלהם, שנקרא פשוט II (ובהמשך השנה גם אי. פי. קצר עם גירסאות אקוסטיות לחלק מהשירים), והשיר הזה, שצועד במקום ה-20, דרבן אותי לדגום מיד את שני האלבומים שהוציאו עד כה – ואני מאוד שמח על כך.
השלישיה הזאת משלבת בין פסיכדליה סיקסטיזית (יש בסאונד שלהם משהו שמזכיר את "האיש שראה הכל" של רוקפור) לבין לואו-פיי קצת יותר מודרני, ועושה את זה נהדר. המילים שלהם די מלנכוליות – וריאציות על נושא הבדידות בעולמנו הקר והמנוכר – אבל יש במוזיקה שלהם גם מעין שעשוע תמידי, אפילו מקפיץ, שפשוט עושה מסאז' לאוזן.
במידה מסוימת, השיר הזה לא מייצג נאמנה את הסגנון שלהם (הוא מזכיר לי קצת את ה-Shins שאהבתי פעם), אבל אפשר לזהות בו את הסאונד הייחודי שלהם, והוא מהווה מקפצה נהדרת לאלבום המלא.
חוץ מזה, הקליפ שלו מצליח להעלות בי חיוך מריר בכל פעם מחדש.

——————

מקום 19:

"חיכיתי למשהו, ומשהו מת.
אז חיכיתי לשום דבר, ושום דבר לא הגיע."
היש שורות מדכדכות יותר בשפה האנושית? קשה לי לחשוב על כאלה.
ובדרך כלל, אני לא חסיד של שירי דיכאון ואובדן. ובכל זאת, ה-Villagers מדאבלין מצליחים לקחת את שתי השורות האלה ולהפוך אותן ליצירת פופ אקוסטית קטנה ונעימה לאוזן, שמצליחה בו-זמנית לנסוך גם דיכאון וגם אופטימיות זהירה.
השיר הזה יצא בסוף 2012 (ובגלל זה לא נכנס בתחילה למצעד שלי), אבל עידו שכנע אותי שרשמית אפשר לשייך אותו ל-2013, גם בגלל שהאלבום המלא יצא השנה.
מהאלבום המלא, שנקרא Awayland, לא נפלתי, אבל האטיטיוד הכללי של 'הכפריים' הוא בהחלט לטעמי – הם אוהבים לספר סיפורים קטנים ונוגעים ללב, ומלווים אותם במוזיקה שגם אם היא לא תמיד סוחפת, היא תמיד עושה חסד עם הסיפור.
ובכל מקרה, השיר הזה בהחלט שווה את הכל.
אה, ובשום אופן אל תפספסו את הקליפ שלו – בעיניי, יצירה קולנועית-מוזיקלית מושלמת של שלוש דקות.

—————————

מקום 18:

מאז שנות ה-80, פחות או יותר, מזרימה איסלנד יותר ויותר אמנים לסצינת האינדי העולמית. זה התחיל בטפטוף קטן, הלך והתגבר בשנות ה-90, ונדמה שבעשר השנים האחרונות כמעט כל איסלנדי שלישי מקים להקה (בכל זאת, מדובר במדינה של בקושי 350,000 איש).
אני, נעבעך, אף פעם לא התחברתי לווייב האיסלנדי. ביורק הלחיצה אותי, סיגור רוס הותירו אותי בעיקר מבולבל, ואת Mum ופסקל פינון לא הכרתי עד השבוע ולא הרגשתי שפספסתי משהו. הלהקה האיסלנדית היחידה שחיבבתי אי פעם היתה Gus Gus, וגם זה רק בגלל שני שירים מהממים מסוף הניינטיז. המוזיקה של הנורדים מהאי הרחוק היתה תמיד קצת מהורהרת מדי בשבילי, קצת מנותקת, קצת אוונגרדית אפילו בשביל חובב קצוות כמוני.
לכן, כששמעתי את הסינגל הנהדר הזה שהוציא סין פאנג השנה, הופתעתי מאוד לגלות שהוא מארץ המונוטוניה האינסופית. ליין הפסנתר המלבב, קולות הרקע המשתלבים נפלא, והתופים הסוחפים – כולם מצליחים לשקף רגישות עצומה גם בלי לאבד את המלודיה הנעימה.
מאז לא שמעתי מסין פאנג עוד משהו שהלהיב אותי עד כדי כך, אבל היי, גם שיר אחד הוא התחלה לא רעה לנירמול יחסים עם מדינה שלמה.

———————

מקום 17:

עם כל המוזיקה המשובחת החדשה ששמעתי השנה, ה-White Lies היו ללא ספק התגלית הכי גדולה שלי. בדיוק ברגע שבו מאסתי סופית בקילרז ההולכים ומדרדרים (ושבוע אחרי שראיתי אותם סוף סוף בהופעה והנחתי את החלום הזה מאחוריי), צצו להם השקרים הלבנים וסיפקו לי מעין קילרז משודרגים, גירסה 2.0, רעננה וצעירה יותר – רוק קצבי, על גבול הקיטש הבומבסטי, ששואב הרבה השראה מהאייטיז אבל לא רק.
השניות הראשונות והסוחפות של השיר הזה הם הצלילים הראשונים ששמעתי מהלהקה הכל-כך-בריטית הזאת, וקשה היה שלא להיסחף אחריהן – בלי אינטרו, בלי פייד-אין, בום-טראח בס-תופים ותיכף-ומיד הקול העמוק והמלטף של הסולן הארי מקוויי.
אחר כך באו עוד כמה סינגלים, ואלבום מלא נהדר, ואז גם השלמתי את שני האלבומים הראשונים שלהם (הראשון מעולה, השני ככה ככה), והנה יש לי להקה חדשה לחכות להופעה שלה.
(וכמובן, גם הקליפ הזה – שמבוסס על מותחן בוליוודי מהסיקסטיז! – ייכנס לפלייליסט קליפי הריקודים המוצלחים של השנה).

——————–

מקום 16:

אחת הלהקות שעשו לי את השנה בגדול הן Haerts (כן, ככה, עם a לפני ה-e, כנראה לצורכי גיגול אפקטיבי), רביעיית סינת-פופ מברוקלין, שמתהדרים בזמרת גרמנייה נהדרת ובסאונד אפלולי אך מרקיד להפליא, שקשה להכחיש את נוכחותם של האייטיז בו.
2013 היתה שנת הפריצה שלהם, ואף על פי שהוציאו רק ארבעה שירים (במסגרת אי. פי. קצרצר) הם לא פספסו אפילו בשיר אחד – כולם מצוינים בעיניי.
השיר הזה הוא אחד האהובים עליי, גם (אבל לא רק) בגלל הקליפ היפהפה שלו, שצולם במועדון ריקודים סלוניים בלוס אנג'לס, בהשתתפות רקדנים מן היישוב שנוהגים לפקוד את המקום.
כמעט עושה חשק להירשם לחוג סלסה.

—————————-

מקום 15:

כמה אני אוהב את הריזל קיקס?
אני כל כך אוהב אותם, ששני האלבומים שהם הוציאו עד היום, ושאותם שמעתי במלואם הבוקר, הם אלבומי ההיפ-הופ הראשונים והיחידים שהאזנתי להם אי פעם מההתחלה ועד הסוף.
כמו שכבר כתבתי אי שם בתחילת המצעד, יש לי קצת בעיה עם מוזיקה שחורה, ועם היפ הופ בפרט. בעיקר בגלל שמוזיקלית זה לא מדבר אליי, אבל גם בגלל האטיטיוד: אמני היפ הופ תמיד נראים לי מגניבים מדי, גברים-גברים מדי, מסוג האנשים שלא הייתי מסתדר איתם בתיכון, למשל (כן, אני יודע שלא כולם כאלה, אבל זאת התחושה שלי, תזרמו איתי).
וזו אחת הסיבות שנדלקתי על הצמד הזה מהשניות הראשונות של השיר הזה: הם מגניבים, אבל הם גם קצת חנונים. הם עושים מוזיקה שהיא לגמרי כאן ועכשיו, אבל יודעים לשלב בה בצורה ממש מופלאה אלמנטים של אולד-סקול. הם יורים את קטעי הראפ שלהם כאילו שנולדו בדאונטון אל. איי, אבל הם בעצם שני בריטים בני-טובים מברייטון (אחד מהם בכלל חצי לבן, לא שזה משנה משהו). הם מצחיקים נורא ועושים שטויות כמו שרק בני 20 וקצת יכולים, אבל הם גם יודעים להיות נוקבים ורציניים כשהם רוצים.
אבל האמת, הסיבה העיקרית שנדלקתי על השיר הזה היה סימפול הפסנתר והחצוצרות שפותח אותו, ומלווה אותו לכל אורכו. כל מה שמגיע אחרי התחלה כזאת, הוא בחזקת בונוס בלבד. בונוס טעים.

ולמי שצריך עוד הוכחה למגניבות האינסופית שלהם, זה השיר האהוב עליי מהאלבום הראשון שלהם, מ-2011. בקליפ של השיר, אחד המגניבים שראיתי מימיי, מתארחות האמא והדודה של אחד מחברי הצמד, שתי בריטיות לבנבנות שנושקות לחמישים, והן דופקות ליפסינק-ראפ שלא היה מבייש ניגאז פרום דה הוד. כמו שאומרים בכפר יונה: וויקֶד!

——————

מקום 14:

אומרים שבני זוג נעשים דומים עם השנים, נכון?
אולי בגלל זה, כששמעתי בפעם הראשונה את ה-Chvrches (כן, ככה, עם V; אולי נקרא להם "כנסיבֹת"?), הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כמה אילנה תאהב אותם, והדבר השני היה: ואללה, בעצם, גם אני.
מסתבר שגם אני, עם פוביית האייטיז שלי, למדתי עם השנים לחבב את הסינתיסייזרים הקודרים ואת התופים המהדהדים של העשור המשונה ההוא. ובעיניי, אין היום להקה שמבטאת בצורה אותנטית יותר – וגם איכותית יותר – את רוח הרנסנס של האייטיז, כמו השלישיה הזאת מגלאזגו.
השיר הראשון ההוא ששמעתי, Lies, יצא כבר בשנה שעברה והגיע למקום ה-20 במצעד השנתי של עידו, אבל בעיניי הוא היה שיר השנה. השילוב בין הביטים המדהימים, המילים הנוקבות והקול המלטף, הספק-ילדותי, של לורן מייברי המהממת (נו, סקוטית ג'ינג'ית, אני לא באמת עומד בזה) היה הדבר הכי רענן ששמעתי מזה הרבה זמן.
במהלך 2012 ו-2013 הם הוציאו עוד כמה סינגלים, כולם נהדרים, ובקיץ יצא האלבום המלא. בהתחלה קצת התאכזבתי ממנו, אבל הוא גדל עליי מהאזנה להאזנה.
למצעד שלי נכנס סינגל אחר, Recover, שהוא קצת פחות טוב מ-Lies אבל עדיין מופלא.
(אה, כן, ואילנה אהבה, ברור).

——————————

מקום 13:

זהירות, הברייקדאנס חוזר!
הסוויס ליפס היו פעם Ten Bears, חמישה חבר'ה ממנצ'סטר שהקימו עוד אחת מאינספור הלהקות האלה שמחפשות את דרכן ללא הצלחה רבה, ואז פתאום מצאו את עצמם, החליפו שם, עדכנו את הסאונד, והתחילו לעורר קצת יותר הייפ.
הסינגלים הבודדים שהוציאו עד היום השפתיים השוויצריות מנסים – ודי בהצלחה בעיניי – לשלב בין גיטרות לבין דאנס-פופ אלקטרוני, בהמשך למסורת המבורכת של אבותיהם הרוחניים ובני עירם, כמו הפי מאנדייז והשרלטנז.
את השיר הזה שמעתי אי-שם באמצע השנה, והוא הגניב אותי מאוד, אבל בעיקר כדאחקה, והזכיר לי קצת את הסיזר סיסטרס. כששמעתי את השירים האחרים שלהם, הבנתי שיש כאן משהו קצת מעבר לזה, ועכשיו אני מחכה בכליון עיניים לאלבום המלא.
הקליפ, אגב, הוא אוסף של קטעים מתוך סרט של יואל זילברג (!) הישראלי שנקרא "שיגעון הברייקדאנס" – והוא מגניב לגמרי.

—————————-

מקום 12:

ושוב בפינתנו: בלי חפירות.
Magic Arm הוא בעצם מרק ריגלספורד, בחור צעיר וסופר-מוכשר ממנצ'סטר (שוב מנצ'סטר, זה היום השני ברצף) שמנגן בכל הכלים (!) בשיריו, והוציא השנה אלבום מהורהר, מלודי ויפהפה.
אני הכי אהבתי את השיר הזה, אבל למען האמת כל האלבום שווה האזנה.

ותקשיבו גם לזה.

——————————-

מקום 11:

בנקודת המפגש (הדי קטנטנה, יש להודות) שבין לילי אלן לאדל, התמקמה לה השנה קלואי האול, ג'ינג'ית לונדונית חמודה בת 18, שהוציאה אי.פי. בכורה בשם Rumour.
אני חייב להודות שבפעמים הראשונות ששמעתי אותה היא קצת עצבנה אותי, היא נראתה לי כמו סתם-עוד-ילדה שמישהו מנסה לשווק בתור הדבר הבא, ולהדביק לה גם מין תווית סקסית כזאת, עם המון קלוז-אפים על הנמשים האינסופיים שמעטרים את פניה.
אבל כעבור כמה חודשים נתקלתי בה שוב במקרה, עם השיר הזה, והוא הדליק אותי לגמרי. זה סוג של שיר פופ מושלם: הפקה מהוקצעת, מילים עגמומיות אבל לא עמוקות במיוחד, קול נהדר, וכמובן המבטא הזה שאי אפשר לעמוד בפניו.
אני מקווה מאוד בשבילה שהיא לא תהפוך לבובה של יחצ"נים, ובינתיים אני בעיקר שמח לגלות שגם זה, הלהיט הכי גדול והכי קליט שלה, לא עבר את מיליון הצפיות ביוטיוב. מתאים לנערה הזאת להישאר הממתק הנדיר שהיא.

וגם זה חמוד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מצעד 2013 – מקומות 21-34

מקום 34:
את The Naked and Famous אני לא באמת מחבב.
הם קצת בומבסטיים מדי, המילים שלהם די מטופשות, הקליפים שלהם מורכבים מאוסף של דימויים נורא-יפים-ואמנותיים-בכאילו, שבעיניי לא אומרים כלום.
יש רק שני דברים שאני זוקף לזכותם: הם ניו זילנדיים (אחד העמים החביבים עליי), והם הוציאו את השיר הזה השנה.
גם השיר הזה הוא לא מושלם, אבל הוא מצליח לסחוף אותי בכל פעם מחדש כשאני שומע אותו. אולי זה גם בגלל שמשום מה, אף פלייליסט רדיופוני באזורנו עדיין לא קלט אותו. שזה די מוזר, בהתחשב בזה שהוא נשמע כמו הלהיט הכי גדול ש'מטרופולין', חביבי גלגל"צ, לא הוציאו מעולם. אז אף אחד עוד לא הצליח להמאיס אותו עליי. הכי טוב ככה.


—————————————————————

מקום 33:
'פרנץ פרדיננד' הם אחת משתי הלהקות היחידות במצעד הזה שהכרתי ואהבתי גם לפני עשר שנים, כשעוד עקבתי אחרי מוזיקה חדשה.
מאז, כמובן, פספסתי את שני האלבומים שהם הוציאו באמצע (אולי עוד אחזור אליהם בקרוב), והשנה הם שבו לככב בפלייליסט האישי שלי, עם האלבום Right thoughts, right words, right action.
אמנם, אחרי כמה וכמה האזנות לאלבום המלא, לא הצלחתי להתחבר כמעט לאף שיר חוץ משני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו, אבל גם שני שירים זה בציר לא רע מאלבום של עשרה בסך הכל.
התלבטתי ארוכות בין שני השירים. שניהם משדרים את אותה אווירה קלילה-אך-יומרנית-להחריד שאפפה את הארכי-דוכסים הסקוטים כבר באלבום הראשון שלהם; נקרא לזה "פלצנות עם בסיס", או "אהבה עצמית מהולה בכריזמה אמיתית". ושניהם, בעיניי כאמור, מעולים.
בסופו של דבר בחרתי את Right Action גם בגלל הקליפ המוצלח שלו, וגם בגלל שהבית הראשון שלו הוא אחד הטקסטים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם במוזיקה השנה.

וזה השני שנשאר בחוץ.

——————————————————-
מקום 32:
השלישיה הלוס-אנג'לסית Sir Sly הוציאה השנה אי.פי חמוד, שכמעט כל השירים בו הם על הגבול הדק בין מקצבים אפלוליים לפופ מתקתַק. השיר הזה, שגם יצא כסינגל, תפס אותי יותר מכולם.
היו כאלה שהגדירו אותם כמעין "קולדפליי פוגשים את מארון 5", אבל בעיניי, כמו כל הגדרות ה-"X פוגש את Y", זה קצת עושה להם עוול. אבל כן, הסולן לנדון ג'ייקובס, באמת נשמע קצת כמו גירסה מחוספסת ומרעננת של אדם לוין המאוס.
את הקליפ, אגב, אל תטרחו לראות. כמו כל הקליפים של הלהקה, זה פשוט שוט ארוך ומייגע של נוף יפהפה שכמעט ולא משתנה.

———————————

מקום 31:

האלבום הראשון של 'הצועקים בקול רם', שנקרא (כמה הולם) Howl Howl, Gaff Gaff, היה אחד הדיסקים הבודדים ששמעתי בשנים האחרונות יותר מפעמיים, ואהבתי אותו מאוד.
לכן, כששמעתי שלהקת האינדי-פופ השוודית החמודה הזאת מוציאה השנה אלבום חדש (ורביעי במספר), שמחתי מאוד שחזרתי לעניינים. ואכן, הוא לא מאכזב (בכלל, השוודים די אמינים בכל מה שנוגע לאיכות הפופ שלהם).
למצעד הכנסתי את Illusions, אבל לא רק כי הוא הסינגל המרכזי מתוכו, אלא גם כי:
1. הוא משקף נהדר את רוח האלבום (מה שאומר שהבחירה בו כסינגל היתה מוצלחת).
2. הוא מתהדר בווידאו מז'אנר שאני מאוד אוהב: קליפ ריקודים. זה לא הקליפ האחרון במצעד הזה שתראו בו אנשים יוצאים במחולות, ובסוף המצעד אני מתכנן גם להעלות פלייליסט שלם של קליפי הריקודים שאהבתי השנה.
אז שווה להישאר, נראה לי, לא?

——————————–

מקום 30:
מדהים מה שהפקה מושלמת יכולה לעשות לשיר.
אני לא מת על מוזיקה שחורה (אף על פי שיש לה עוד נציג בהמשך המצעד), כך שסביר להניח שאם Mapei היתה שרה את השיר הזה בעיבוד רגיל, או אולי אפילו א-קפלה, הייתי אומר לעצמי "וואלה, קול יפה (ובחורה שווה)" ומדפדף הלאה אחרי חצי דקה.
אבל כבר מהשניה הראשונה של השיר, עם הגיטרה העירומה והסאונד הכאילו-שרוט, נדלקתי. אחר כך מצטרפות נקישות האצבע וקולות הרקע החמודים, וכש-Mapei פותחת את הפה שלה, כבר יש מאחוריה מעטפת מוזיקלית שלמה שהופכת הכל לחוויה אחרת לגמרי.
זה השיר היחיד ששחררה עד היום הבחורה המוכשרת הזאת, סוג של קֶליס-למתקדמים, שגדלה ברוד איילנד אבל חיה הרבה שנים בשטוקהולם (שוב השוודים האלה, יום שני ברציפות). מסתבר שהיא התארחה כבר בקטעים של כמה אמני היפ-הופ ואר-אנ-בי אחרים, אבל את קריירת הסולו שלה היא מתחילה בחודשים אלה ממש.
אני כבר מחכה בקוצר רוח לשירים נוספים.

———————————-

מקום 29:

כיאה ללהקה ששמה כשם להקת קאברים ישראלית מהניינטיז, הקרוקודיילס לא ממש מנסים לעשות שום דבר חדש.
לקראת פרסום הפוסט הזה, ישבתי הבוקר והקשבתי לכל ארבעת האלבומים שהם הוציאו עד היום (בחמש שנים בלבד! חתיכת הספק), והבנתי שהם לא רק עושים מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו לפני 25 שנה, הם גם עושים אותה שוב ושוב. בניגוד ללהקות אחרות, שמנסות לקחת סגנונות מוזיקליים מפעם ולהוסיף להם טוויסט עדכני, התנינים אפילו לא מתיימרים לחדש.
חבורת השו-גייזרים האלה מסן דייגו נשמעים כמעט בול כמו הג'יזס אנד מרי צ'יין, ולפרקים מבליחים אצלם גם רגעי סטון רוזס קלים. הדבר המוזר הוא, שבזמן אמת בכלל לא אהבתי את הסגנון הזה. הוא היה כבד מדי בשבילי, מהורהר מדי, מרוחק מדי. אני העדפתי אז את סופרגראס ואת בלר.
אבל איכשהו, בפרספקטיבה של היום, יש משהו מנחם בלדעת שאנשים עדיין עושים את המוזיקה הזאת. אם תרצו, זה קצת כמו 'הבית של פיסטוק' – לא ממש אהבתי את התכנית הזאת כשהייתי ילד, אבל אני שמח מאוד שהילדות שלי רואות אותה היום.
היה קשה לי לבחור איזה שיר להכניס למצעד מתוך האלבום שהם הוציאו השנה, Crimes of Passion, ששומר על רמה אחידה כמעט לכל אורכו. בסוף בחרתי את השיר הזה, כי בתכל'ס, הוא זה שהכי נדבק לי מההתחלה.

——————————
מקום 28:

קיץ 1999, משרד צבאי אי שם במרכז הארץ. בגלגל"צ מתנגנים הצלילים הראשונים מתוך I'm Outta Love של אנסטסיה, ואני רוטן בקול רם, אולי רם מדי: "אלוהים ישמור, למה עדיין ממשיכים להחתים זמרות עם קול כזה? זה כמו ציפורן על לוח, הקול שלה."
והנה, 14 שנה אחר כך, השיר הזה שלמטה הוא אחד מ-30 שירי השנה שלי. אז נכון, אני עדיין חושב שג'ון ניומן הוא זמר מעצבן, עם קול צורמני ורק-כאילו-מגניב, וממעט הדברים האחרים שלו ששמעתי לא התרשמתי בלשון המעטה; אבל מה לעשות, לשיר הזה יש וייב נהדר, הפקה מוצלחת, וקליפ חמוד (עוד אחד מקליפי הריקודים המוצלחים של השנה) עם סוף מפתיע.
בניגוד לרוב שירי המצעד הזה, נדמה לי שהשיר הזה זכה גם להצלחה כלשהי בארץ (שמעתי אותו מתנגן בבאולינג בנתניה, לפני ביונסה ואחרי ג'ורג' מייקל – זה אומר משהו, לא?), אז אולי חלקכם מכירים אותו.
אם לא – תיהנו.

——————————

מקום 27:

לא הרבה דברים משמחים יצאו בשנים האחרונות מדטרויט. מהעיר שהיתה פעם פאר התעשייה והתרבות של מעמד הפועלים האמריקני, נשאר בעיקר מעמד פועלים, והעיר (כך לפחות היא מצטיירת בתקשורת) מלאה בעוני, בהזנחה ובבתים עזובים.
אבל במרתף של בית אחר בפאתי העיר, התחילו לפני ארבע שנים לנגן להנאתם שני מוזיקאים מקומיים צעירים (וקצת מוזרים) בשם דניאל זוט וג'וש אפשטיין.
הם בכלל לא התכוונו להוציא את החומרים שלהם החוצה. הם אפילו נתנו לעצמם שם מגוחך, שיבוש מכוון של שמו של נהג מירוצים פופולרי.
אבל מפה לשם, המוזיקה יצאה החוצה. השניים הוציאו אלבום אחד מצוין ב-2010, והשנה הוציאו גם אי. פי. וגם אלבום נוסף, מלאים בשירים שמצליחים לשחק על הגבול המאוד-מטושטש בין המהורהר למקפיץ, בין הרציני למגניב.
אם תרצו – מעין ביץ' בויז מודרניים. ובעיניי, המוזיקה שלהם חדשנית ומרעננת לא פחות מכפי ש-Pet Sounds היה בתקופתו.
האמת – השיר שבחרתי למצעד קצת עושה עוול ליצירה של Dale Earnhardt Jr. Jr. יש לו ניחוחות של להיט-ריקודים-אינסטנט (אף על פי שבעיניי הוא הרבה יותר מזה), ואולי יש באלבום המלא שירים יפים ושלמים יותר ממנו (מומלץ לדגום את זה, למשל).
אבל השיר הזה שלמטה הוא זה שגרם לי להתאהב בהם, ועל כך אני שומר לו אמונים.
אזהרה: הפזמון מידבק.

———————-

מקום 26:

והפעם, בלי חפירות.
בינינו, אתם לא צריכים לדעת הרבה יותר חוץ מזה שלזמרת הזאת קוראים Lyla Foy, שעד ממש לא מזמן היא כינתה את עצמה WALL אבל עבר לה, שהיא מלונדון ושיש לה קול פעמונים.
אה, וגם הקליפ יפה להפליא.

—————————

מקום 25:

השיר שבמקום ה-25 נשמע (ונראה) שונה מכל מה ששמעתי (וראיתי) השנה.
והדבר היחיד שמתחרה במגניבות האינסופית של השיר הזה (בעיניי), זה הסיפור הקצת משונה שלו.
Joe Gideon and the Shark הם צמד לונדוני חמוד, אח ואחות בשם גדעון ו-ויוה זייפרט (לשעבר מתעמלת אולימפית), שבארבע שנות פעילותם הוציאו בעיקר קטעים קצת ניק-קייביים באופיים, שבהם האח ג'ו דופק נאומים ומספר סיפורים על רקע דיסטורשני די בסיסי. סה"כ נחמד, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה.
השנה, הם פתאום הביאו את היציאה החד-פעמית הזאת, שבה, לשם שינוי, דווקא האחות ויוה שרה (בקול מעוות, אבל שרה), על רקע לופ מקפיץ ומגניב של אורגן, גיטרה ותופים.
מה שעוד יותר מוזר הוא, שאני חורש על השיר הזה כבר כמה חודשים, ורק בבוקר פרסום המצעד (!) גיליתי שהוא בעצם חידוש לשיר נשכח של להקת פאנק אמריקנית (די מחורבנת) בשם Dead Moon.
אם אי פעם ישאלו אותי על קאבר שמתעלה על המקור בכמה וכמה רמות, זאת דוגמה ממש מצוינת.

———————

מקום 24:

אחד הדברים שביאסו אותי במיוחד בשנה הזאת, שבה חזרתי להאזין למוזיקה חדשה, היה שלא היו כמעט אמנים שאהבתי יותר משיר אחד שלהם. זו היתה קצת שנה של "וואן היט וונדרס" בשבילי.
בחלק מהפעמים זה היה בגלל חוסר סבלנות שלי (אולי אם הייתי מקשיב יותר לשירים האחרים הייתי מחבב גם אותם) וברוב הפעמים פשוט כי ככה זה – שיר אחד טוב וזהו.
בגלל זה שמחתי כל כך לגלות, יחסית לקראת סוף השנה, את ג'יימס מאת'י, ג'ינג'י לונדוני רגיש ומוכשר שהעניק לעצמו את שם הבמה הקצת-יומרני 'ברברוסה'.
ברברוסה, שעד לאחרונה הופיע עם חוזה גונזלס, אייקון פולק בינלאומי שגם אותו בעוונותיי הכרתי רק השנה, הוציא השנה שלושה סינגלים מתוך אלבום בכורה, וכל אחד מהם היה יפה יותר מקודמו. בסופו של דבר בחרתי ב-The Load פשוט כי הוא היה הראשון ששמעתי.
מבחינה מסוימת, הקול של ברברוסה מזכיר מאוד את הקול של גונזלס, אבל ההפקה אצלו הרבה יותר מעניינת ומגוונת. כל אחד משלושת השירים נשמע קצת אחרת, וכולם ביחד יוצרים שלם מופלא ונעים שמגדיר היטב את הפרסונה המוזיקלית העצמאית שברברוסה מנסה לבנות לעצמו.
את האלבום במלואו טרם שמעתי, אבל אני מאוד סקרן.

——————————

מקום 23:

לורה וולש (Welsh) היא עוד אחת מתוצריו האינסופיים של גל זמרות הסול-פופ הלבנות ששוטף את העולם מאז הפציעה אדל לחיינו.
השנה היא הוציאה כמה סינגלים ראשונים, ולפי האתר שלה אף הקיפה את עצמה במערך יח"צ לא רע, אבל למען האמת רוב השירים שלה לא הותירו בי רושם חדשני במיוחד.
על רקע האפרוריות הכללית הזאת, מתבלט במיוחד הסינגל המרכזי Cold Front, שאותו היא הוציאה באביב, ושכרגיל במקרים האלה, פשוט מלווה בהפקה הרבה יותר מעניינת ומדויקת מאשר יתר השירים.
והקליפ, או לפחות החצי הראשון שלו, פשוט יפהפה.

———————

מקום 22:

טוב, רגע, הבהרה.
זה לא ששמעתי השנה רק 21 שירים יותר טובים מהשיר הזה. למעשה, בגדול, מדובר בזבל מוזיקלי מזוקק.
אבל המקום ה-22, כך החלטתי בצורה שרירותית לחלוטין, ייבחר בשיטת הפריימריז של מפלגת העבודה. כמו ששם יש שיריון לקיבוצים, לנשים ולבני מיעוטים, אצלי יש שיריון לגילטי-פלז'רים.
והשיר הזה הוא מבחינתי לגמרי הגילטי פלז'ר של השנה. אני מחבב את קייטי פרי עוד מאז I kissed a girl הדבילי והמתוק, ואף על פי שאני יודע שמדובר בדימוי שמנסה (ומצליחה) למכור לי המכונה המשומנת שמאחוריה, יש משהו בלוק הזה, של "השכנה-הסתמית-המצחיקולית-והמוזרה-ממול", שמגניב אותי הרבה יותר מבובות אקזוטיות כמו ריהאנה או כל טין-איידול אחר בימינו.
השיר הזה, הומאז' מקושקש לכל מיני שירי אייטיז נשכחים, תפס אותי כבר בשמיעה הראשונה ברדיו, וכן, הוא מאוד חמוד בעיניי. Sue me.
(וממש ברגע האחרון נתקלתי בקליפ הליריקס הזה, ואני שמח מאוד, כי את הקליפ הרשמי של השיר אני לא סובל).

———————————-

מקום 21:

את The Joy Formidable הכרתי לראשונה במצעד השנתי של יאדו בשנה שעברה, ונדלקתי מיד.
השלישיה הוולשית הזאת (אח, לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה) עושה רוק ניינטיזי מהוקצע, בלי חוכמות ועם המון רוח נעורים – דיסטורשן, סולנית מגניבה, ובס-תופים מושלם שמזמין ריקודי פוגו והד-בנגינג כאילו פסטיבל ערד מעולם לא נגמר.
את הסינגלים המרכזיים שלהם מתוך האלבום השלישי והאחרון שלהם (לבינתיים) הם הוציאו כבר ב-2012, אבל את האלבום עצמו בינואר השנה, ואחר כך שחררו גם את הקליפ המצוין הבא ל-Little Blimp.
כשבניתי את המצעד חיבבתי את השיר הזה פחות משני הסינגלים שקדמו לו, אבל ככל שאני מקשיב יותר לאלבום, הוא ללא ספק הפייבוריט שלי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מצעד 2013

ניקח הפוגה קטנה מהניינטיז לטובת ההווה: מצעד 2013 שלי.

***
עד לפני שנה לא שמעתי בכלל מוזיקה חדשה. כלומר, הפעם האחרונה ששמעתי מוזיקה חדשה היתה אי שם בתחילת העשור הקודם.
ואחר כך – שום דבר. לא להיטים (חוץ מאצל טל ואביעד, בערך), ובמיוחד לא את כל הדברים שנמצאים קצת יותר בשוליים, אלה שתמיד כל כך אהבתי לגלות לפני כולם, או סתם לשמוע ולדמיין לעצמי שאני היחיד בעולם שמכיר אותם.
פה ושם שמעתי וקראתי על דברים חדשים שנשמעו מסקרנים, אבל לא הצלחתי להפוך את זה לחלק מהיומיום שלי. לא הייתי מסוגל לשמוע מוזיקה תוך כדי עבודה (שירים באנגלית הפריעו לי לקרוא אנגלית, שירים בעברית הפריעו לי להתנסח בעברית), ובאוטו שמעתי בעיקר דיסקים של ילדים או תוכניות מלל ברדיו.
לאט לאט הפסקתי לשמוע גם מוזיקה ישנה, כזאת שאהבתי פעם.
כל מי שמכיר אותי (אבל מכיר באמת) יכול לנחש שזה ביאס אותי. שלא הרגשתי כמו עצמי.

ואז, בשלהי דצמבר שעבר, איריס עשתה לייק למצעד השנתי שערך אחד, עידו ישעיהו ('יאדו', לידידיו ולמוקיריו). נכנסתי, סתם מתוך סקרנות, ובזכות הפורמט הנוח של דפי המצעד (שהתארחו באתר הנהדר של דובי שרגא), התחלתי, סתם ככה, לעבור בין מאה שירי המצעד. מאה שירים! רק אחד מהם הכרתי.
אחרי כמה ימים, שבמהלכם (עכשיו אפשר להתוודות) עבדתי קצת פחות, שמעתי כמעט את כל המאה. בערך 30 אהבתי. עשרה עשו לי את השבוע.
זה נשמע כמו קלישאה שפוצצו לה את המוח מרוב חבטות, אבל הרגשתי איזה ניצוץ ישן שנדלק בתוכי מחדש.
ואז החלה 2013, וראיתי שאותו יאדו עורך גם פלייליסטים קבועים ביוטיוב של שירים חדשים שהוא אוהב, ככה ביומיום.
והתחלתי לשמוע אותם. כן כן, תוך כדי עבודה. הפלא ופלא – אפילו הצלחתי להתרכז. ולהתפרנס.
ולהכיר מוזיקה חדשה.
מתישהו במהלך השנה הצטרפו גם ההמלצות המצוינות של אמיר אשר, אליל הרדיו של נעוריי.
ועוד כל מיני מפה ומשם.
פה ושם שמעתי משהו שהדליק אותי, והעתקתי אותו לפלייליסט משלי. לאט לאט הצטברו המון דברים. את חלקם גם צרבתי ונתתי לאילנה, שיעביר לה את הזמן בנסיעות לעבודה (הרי אומרים שמיקסטייפ זה המתנה הכי יפה שאפשר לתת למישהו שאוהבים, לא?)
היום יש בפלייליסט הפרטי שלי כמעט 100 שירים שאהבתי מהשנה האחרונה.
עד סוף השנה תזכו להכיר את 34 השירים שהכי אהבתי.
למה שלושים וארבעה? אפשר לומר שסתם. אפשר לומר גם שבהתחלה חשבתי על חמישה, אחר כך הבנתי שעל מי אני עובד וזה יהיה יותר בכיוון של 25, ופתאום היו לי 26 שלא יכולתי לוותר עליהם, אז כבר עיגלתי ל-30, ואז פתאום נזכרתי בשיר ההוא, ה-31. ולעגל ל-35 זה כבר באמת טפשי.
ובמין צירוף מקרים קוסמי שכזה, בדיוק ביום שבו גמרתי לערוך את המצעד, נשארו עוד 34 ימי חול עד סוף השנה. אז 34 איט איז. כל יום חול – שיר אחר.
סביר להניח שמאזין/ת הרדיו הממוצע/ת יכירו רק שניים או שלושה מהשירים כאן. אבל כל מי שמכיר אותי (אבל מכיר באמת X2) יידע שהטעם המוזיקלי שלי, איזוטרי ככל שיהיה, אף פעם לא חרג מתחומי הפופ-רוק הקליט והקליל.
אז תחשבו על המצעד הזה בתור 34 הלהיטים הכי גדולים שלא שמעתם השנה. סבבה?
***
וואו, חפרתי.
טוב. 34 שירי השנה שלי. ממש תיכף מתחילים. אני מתרגש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הזמש ששינה את חיי

המממ…
בפעם האחרונה שהעליתי לכאן פוסט, איזה תל-אביבית אלמונית בשם דפני בדיוק הוציאה את האוהל שלה מהבוידם וחיפשה מקום להניח אותו.
כן כן, הבלוג הזה הוא כל כך נוסטלגי, שלפעמים הוא אפילו מתגעגע לעצמו.
מצד שני, אפשר להיות בטוח שאם פתאום אני כותב כאן שוב, יש לזה סיבה טובה.

ולסיבה הטובה הזאת התוודעתי לפני כשבועיים, אחרי עוד פוסט מוצלח של דובי שרגא בפרויקט הפייסבוק המופתי שלו, "היום לפני 20 שנה", על הסינגלים הגדולים של 1993. בעקבות דובי, החלטתי לבדוק גם אני איזה שירים שאני אוהב יצאו באותה שנה.
ואז גיליתי שה-22 בפברואר 1993 הוא יום ששינה את חיי.

בתחילת 1993 הייתי בן 15 וחצי, ועדיין לא הגעתי לשיא בשלותי כצרכן מוזיקה. אמנם כבר השלמתי את המעבר מהפופ המיינסטרימי של רשת ג' אל האלטרנטיבה הבועטת של צה"ל 2 (שנסגרה באותה שנה לטובת גלגלצ. הנה לכם נקודת מפנה בתולדות הרדיו הישראלי), אבל זה עדיין לא השתקף בספריית הדיסקים – סליחה, הקסטות – שלי, שבה עדיין שלטו אריאל זילבר ומשינה.

האמת שאני כבר לא זוכר איפה שמעתי את השיר הזה לראשונה. אולי אצל נויה עינב בצה"ל 2, אולי אצל ריי קוקס ב-MTV, אבל מה שהיה ברור לי הוא שסאונד כזה עוד לא שמעתי בחיי. ושאני רוצה לשמוע את האלבום כולו.

הסינגלים הראשונים מהאלבום הזה, מסתבר, יצאו כבר ב-1992 והגיעו למקומות לא רעים במצעד הבריטי, אבל לא עוררו הרבה רעש מחוץ לשם. אבל בפברואר 1993, כשיצא Animal Nitrate, כבר היה קשה להתעלם מסוייד.

כלומר, לי היה קשה להתעלם ממנו. מסביבי אנשים המשיכו כאילו כלום. כבר סיפרתי בפוסט הראשון כאן איך הגיבו באוטובוס של הטיול השנתי כשאמרתי שאני שומע בווקמן את סוייד ("מי?").

ובגלל זה השיר הזה שינה את חיי. כי ה"מי?" הזה רק עורר בי עוד יותר את הרצון לגלות מוזיקה שהיא שלי ורק שלי, או שלפחות הסביבה המיידית שלי מאפשרת לי להעמיד פנים שהיא רק שלי.

כשאני מקשיב לו היום, הוא עדיין שיר מצוין בעיניי, אבל ממש לא הטוב ביותר ששמעתי. גם את סוייד די נטשתי איפשהו אחרי האלבום השלישי. ולמרות זאת, הצלילים הראשונים והמופלאים שלו, עם הגיטרה הלא-תיאמן של ברנרד באטלר ואחריו הפלצט החד-פעמי של ברט אנדרסון, תמיד מחזירים אותי אל הרגע ההוא באוטובוס (ואחר כך אל הרגע הקצת-מביך-אבל-מכונן שבו כתבתי מילות שיר של סוייד על הלוח בהפסקה). הרגע שבו הבנתי שלהיות אחר זה גם קצת כיף.

יא אללה, 20 שנה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות