אז ככה

במהלך 10-15 השנים שבאות אחרי סופו של עשור, הוא נחשב כמעט תמיד למעין טאבו תרבותי. אף אחד לא מעז לגעת בו, ואם כן אז רק בחיצי לעג מושחזים במיוחד, שמסתירים מאחוריהם תחושת מבוכה גדולה.
ככה באמת התלבשנו אז? אלה הסרטים שנהנינו מהם? ככה בנינו את הבתים שלנו? וברוב המקרים גם – זאת המוזיקה ששמענו?
תחשבו איך התייחסנו לפני עשר שנים לאייטיז. זה נראה היה כמו העשור המגוחך ביותר מאז ראשית הספירה, וכל מי שהיה אז בהכרה הרגיש צורך עז להשמיד כל ראיה לכך. מי חשב שכעבור 5-6 שנים כבר תהיה כזו עדנה מחודשת ללהקות כמו דפש מוד, ואפילו כריות הכתפיים ייחשבו בעיני חלק מקובעי הטעם כפריט לגיטימי ומעלה.

ואם נלך עוד יותר אחורה, זה בוודאי לא מקרי שסדרה כמו 'מופע שנות ה-70' יכולה היתה לעלות רק לקראת סוף שנות ה-90, כשעשן הסמים הקלים שאפף את העשור הרחוק ההוא התפזר ואפשר היה להתחיל להבין מה בדיוק קרה שם. אפילו הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'י

בקיצור, עזבו אתכם מקשקושים. מה שאני מנסה להגיד זה שאני ילד ניינטיז. במהלך שנות ה-90', או לפחות במחצית השנייה שלהם, קניתי דיסק חדש בערך פעם בשבוע, לפעמים אפילו יותר. זה מן הסתם קשור לעובדה שהייתי אז מצד אחד באביב נעוריי (זה העשור שהוביל אותי מתחילת התיכון ועד תחילת התואר הראשון), ומצד שני הייתי מספיק loner כדי לשבת שעות שלמות עם הקומפקט הקטן בבית ועם הדיסקמן בנסיעות הארוכות והיומיומיות לצבא, ולהתוודע לעולם חדש ואמיץ של מוזיקה שהייתי בטוח שרק אני מכיר (טוב, אני וטובי איימיס והמבקרים של עיתון העיר. ונועה גראס).

אז לזכר הימים האלה, וברוח משבר אמצע שנות ה-30 המתרגש עליי ממש תוך כדי הקלדה, החלטתי גם אני להשיק בלוג קטן (ממש בלוג'לה) שבו לא אכתוב הרבה – רק כמה שורות בכל פעם – אלא בעיקר אעלה מדי יום שיר ו/או קליפ שמהווים חלק בלתי נפרד מהניינטיז שלי.

השיר הראשון שאעלה כאן לא מייצג מגמה מוזיקלית בולטת בניינטיז (אפשר לומר שהוא סוג של כליזמר למתקדמים), הלהקה ששרה אותו היא די זניחה ומגיעה ממדינה מאוד זניחה (אם כי יקרה מאוד ללבי – ויילס), והוא גם לא ממש מייצג את הקו המוזיקלי של הפוסטים שיבואו אחריו. זה פשוט מאוד השיר האהוב עליי מאז ומעולם. שיר שאני יכול לשמוע שוב ושוב, עם קליפ שאני יכול לצפות בו שוב ושוב, ולהתענג על כל רגע.

מקווה שגם אתם. אם לא – נסו שוב מחר. מבטיח שיהיה כיף.

ואולי מחר גם אסביר מה הופך את השיר הזה לכזאת יצירת מופת בעיניי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אז ככה

  1. לירון הגיב:

    אתה לא שומע את המוזיקה שכולם שומעים, הא?

  2. ברכות !
    אני מתכוון לבוא לכאן די הרבה.
    אני תוהה אם להאזין למוסיקה מפעם, זו נוסטלגיה ? האם אנחנו מתגעגעים לעצמנו, או לתקופה? או שמוסיקה מפעם היא כמו תפילה של ליבנו, תפילה שאנחנו לא יכולים להימנע ממנה. או שזו פשוט אהבה, אהבה שאנחנו לא יכולים לשכוח אף-פעם, ושתמיד תגע בנו.

  3. yeled90s הגיב:

    אייל, מגניב שבאת!

    אני חושב שבשבילי, הבלוג הזה הוא בעיקר תיקון. ניסיון להציג לעולם את מי שהייתי ואת מה שאהבתי בגיל ההתבגרות וקצת אחר כך. נראה לי שאז לאנשים היתה קצת פחות סבלנות להכיר אותי (או שאולי זה היה רק בראש שלי).

    אבל כן – גם כל מה שאמרת…

  4. עידו שחם הגיב:

    מזל טוב על הבלוג. מעניין שלא מעט בלוגי מוזיקה חדשים בעברית נפתחו לאחרונה.

    בכל מקרה, אני איתך, הניינטיז היו מעולים. אם הייתי יכול לחזור לכל עשור, הייתי חוזר לניינטיז בלי לחשוב פעמיים. זה היה עשור מעולה להמון מוזיקה מאוד מגוונת מכל קצוות הסאונד. אפילו הפופ הקיטשי האירופאי בניינטיז היה הרבה יותר טוב מהפופ היום.

    וכנראה שהם הולכים לחזור, הה? אם כי זה כזה צפוי, אז קצת מוזר פתאום שזה יקרה. צריך את הלהקה הנכונה שתדע איך להביא את נירוונה בצורה עדכנית, כמו שעשרות להקות עשו לג'וי דיוויז'ן לפני עשר שנים. יהיה מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s