טוב, כנראה שהגזמתי קצת..

אם יש משהו שהייתי צריך ללמוד בעשר השנים שחלפו מאז העשור ההוא, זה שאי אפשר להפיל על אנשים סתם ככה שיר קצת 'אחר', אאוט אוף דה בלו, בלי להשקיע קצת ב'האזנה מודרכת'.
אז לכל מי שתהה מה אני מוצא לעזאזל בחבורה המוזרה הזאת, עם השם הבלתי אפשרי והסולן ששר בקול מתחנחן, כמעט נעלם, הנה כמה הסברים:
1. גורקי הם בדרך כלל להקה הרבה יותר תמהונית מזה. השירים שלהם נעים בין קשקושים בוולשית, דיסטורשנים חסרי פשר ושירי שטות שמזכירים קצת משחקי ילדים בחצר, אבל באלבום הזה, שיצא ב-1999 ושמו כשם השיר, הם החליטו לחזור קצת למקורות העממיים שלהם (נדמה לי שזה היה אז טרנד בכל העולם) והקליטו שירים עם קצת יותר נגיעות פולקיות. בבחינת, אם האירים מפציצים בשירי העם שלהם והעולם קונה את זה כמו פיינטים של גינס, למה בעצם שלוולשים לא יהיה סיכוי בקרב הזה גם.
אם כן, כנראה שלא היה להם סיכוי, כי בכל זאת כולכם יודעים מה זה ריברדאנס, בעוד שעל גורקי'ס זייגוטיק מאנקי שמעו רק משוגעים לדבר. אבל הם השאירו אלבום שהוא מבחינתי תענוג צרוף.
2. אני אוהב שירים שמספרים לי סיפור. גם אם זה סיפור על ילד מגודל שנמאס לו מבית ספר ומצטרף ללהקת מחול ספרדית ומתאהב במריה. יש בשיר הזה משהו קצת גָזוֹזי, אולי בלי הנונסנסיות של סנדרסון, אבל אם מקשיבים טוב למילים, אי אפשר שלא לחייך ולרצות להמשיך לשמוע מה יש לאיש ההזוי הזה להגיד (הזוי. הנה מילה שלא היתה בניינטיז).
3. והחצוצרה הספרדית. אוי, החצוצרה הספרדית. אי שם, קצת אחרי תחילת הדקה השלישית של השיר, היא מופיעה לפתע ונותנת לכל השיר תחושה כאילו נכנסנו הישר לתוך פרק מתוך הרפתקאות דון קישוט. אפילו אם לא תקשיבו לשנייה מהשיר עצמו, פרגנו לעצמכם את הדקה הזאת של החצוצרה הספרדית, ולא תצטערו.

אז עד כאן האפולוגטיקה של הפוסט האחרון.

כדי לחסוך מעצמי הסברים מיותרים בפוסט הבא, אני אשאיר אתכם היום עם משהו הרבה יותר נגיש. אמנם, לא ככה חשבו מוניקה ואלונה, ששאלו אותי באוטובוס של הטיול השנתי בכיתה י"ב מה אני שומע, וכשאמרתי 'סוייד' פערו עליי עיניים של "עוד פעם זה והלהקות האיזוטריות שלו", אבל נראה לי שמאז כולנו התקדמנו קצת.
האלבום הראשון של ברט, ברנרד והשניים האחרים היה באמת אחד הראשונים שהבהיר לי שבא לי לשמוע דברים אחרים. והשיר הזה, השיר הזה ללא ספק העיף לי את הסכך (ובי"ב היה לי חתיכת סכך על הראש).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טוב, כנראה שהגזמתי קצת..

  1. אני דווקא מהאייטיז הגיב:

    הא, איזה שיר נפלא.
    השיר הזה מזכיר לי חבר יקר, שסווייד העיפו לו על באמת את הסכך (וואה וואה איזה סכך היה לו. זה היה מחריד), ושאינו עמנו עוד. בקיץ שאחרי יציאת שאלבום הבכורה של סווייד, החלטנו לשימה פעמינו להליקון או פונוקול או איזו חברה דומה אחרת שישבה בחולון. בשבילנו זה היה חו"ל-ון על באמת. זה היה מסע של חצי יום, בשלושה אוטובוסים בחמסין מכפר סבא – רק כי מישהו אמר שאפשר למצוא שם פוסטרים של להקות, ועוד בחינם. ואכן – שנינו זכינו בפוסטרים של סוויד שהיו תלויים בחדרים שלנו בחדר, לפחות עד סוף התיכון. או הסוף, תלוי של מי.
    ובנימה אופטימית זו.

    (נ.ב. לא חשבתי שהטעמים המוזיקליים שלנו ישיקו כ"כ מהר בבלוג הזה…).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s