ממתק בלגי לסוף השבוע (או: האמת הגדולה ביותר על מוזיקה)

לא חשבתי שאגיע כל כך מהר למחוות של פוסט שלם שיוקדש לאמן אחד, אבל אתמול בערב, בטיול עם הכלבה (אי המוזיקה היחיד שהותרתי לעצמי בחיים המטורפים האלה – כנראה אחת הסיבות שאני עדיין תקוע אי שם בניינטיז), הקשבתי קצת לדֶאוּס ונורא התחשק לי.
אז דאוס.
את ההיכרות שלי עם דאוס ('אלוהים' בלטינית; את שמם הם כותבים dEUS, מעין משחק אתאיסטי קצת ילדותי על החובה להתחיל את שמו של אלוהים באות גדולה) אני חייב, כמו הרבה דברים אחרים, לשני אצילי המוזיקה הגדולים של סוף התיכון: המלך קוטנר והמלכה קנטור. הוא השמיע אותם לראשונה בתכנית היומית שלו בגלצ (שאז עוד לא נדחקה לשולי לוח השידורים אלא שודרה, אם אני לא טועה, בשלוש אחר הצהריים), והיא שמה קליפים שלהם בתכנית האלמותית 'הקופסא' – פשוט קשה להאמין כמה השכלה מוזיקלית רכשתי מעשר דקות של קליפים ביום, כנראה שעשו שם משהו נכון.
כמובן שאצתי רצתי לקנות את הדיסק הראשון שלהם, Worst Case Scenario, והתאהבתי בו מיד. השילוב הזה בין גיטרות קטלניות, צעקות חסרות פשר באנגלית-אמריקאית-עם-מבטא-בלגי-מצחיק ובלדות קורעות עם קול מלטף קנה אותי מהרגע הראשון, והיה עוד שלב בהכרה הזאת, שיש לי טעם מוזיקלי משל עצמי. הכרה שיש בה מין תחושת עקצוץ נעימה כזאת, מלווה במחשבות על להיות דחוי לנצח.

האלבום השני שלהם, In A Bar, Under the Sea, יצא כעבור שנתיים, ב-1996, ממש קצת אחרי שהתגייסתי. וזו כבר היתה חגיגה אמיתית. נוהגים לומר שלהקות רבות חווות את משבר האלבום השני, מבחינתי זה היה הפוך לחלוטין. האלבום הזה גילה לי עולם חדש של סאונדים שלא הכרתי, של מבני בית-פזמון שלא חשבתי אפילו על אפשרות קיומם, ושל יכולות לשלב בתוך שלוש דקות של שיר סלט שלם של סגנונות וצלילים שפתאום נורא מתחברים ביחד.
אני חושב שהאלבום הזה גם היה הראשון שגילה לי את האמת הגדולה ביותר על אלבומי מוזיקה: אם אתה אוהב אותם בשמיעה הראשונה, אתה תשנא אותם בשמיעה השלישית; אם אתה מתאהב בהם רק בשמיעה השישית, הם יישארו איתך כל החיים.

מאז דאוס הוציאו עוד שלושה אלבומים, אפילו הופיעו פעמיים בארץ (פעם אחת גם ראיתי אותם בחיפה, כשהייתי בן 22, ערב שבו נתקלתי לראשונה במשהו שנראה לי כאילו לקוח מעולם אחר: בחורות מדהימות ביופיין ששרות מילה במילה שירים של דאוס. שוֹק חיי), וגם תרמו עוד כמה שירים נהדרים לפייבוריטס של כל הזמנים שלי (כולל שיר אחד שהיה אחד מעמודי התווך של התאהבות חיי – על כך בפוסט מיוחד בזמן ובמקום שאראה לנכון). אבל איכשהו זה לא זה. אולי זאת העזיבה של סטף קמיל-קארלנס (איזה שמות יש להם, לבלגים האלה), אחד משני סולני הלהקה שתרם המון לטירוף של שני האלבומים הראשונים, אולי זאת שחיקה טבעית, ואולי זה אני שהזדקנתי. בכל מקרה, מה שנשאר לי מהם הוא בעיקר האלבום השני, המרהיב ביופיו.

ולזכר האלבום הזה, הנה שלושת השירים שאני הכי אוהב בו, כל אחד מסיבותיו הוא.

הראשון הוא Fell off the Floor, Man. קודם כל, הוא מתחיל בשיחת האולפן הקורעת ביותר ששמעתי אי פעם.
הסולן, טום ברמן, אומר לחברי הלהקה:
"אתם רוצים לדעת מה הפילוסופיה שלי? הפילוסופיה שלי! אתה חייב להיות הכלב של עצמך!
You know what I'm talking about?"
וכשחברי הלהקה מגיבים במלמולים פושרים, הוא צועק עליהם:
You're supposed to say Yes, like a James Brown thing!

השיר הזה הוא ייצוג נאמן של דאוס באותם ימים – צעקות, גיטרות, מילים חסרות פשר, ואז פתאום, באמצע השיר (סביבות 1:40), מתחיל קטע סינתיסייזרים סוחף ומגניב של חצי דקה, שמקפיץ מהכסא גם את הרקדן הכי עצלן.
השיר הזה גם זכור לי בתור הרגע ההוא, שישבתי בחדר כוננות והקשבתי לדיסקמן בקולי קולות, כשפתאום שמוליק, שעד אז לא החליף איתי מילה כל הצבא, צעק אליי "אתה לא יכול לשמוע דאוס בכזה ווליום! דאוס שומעים בשקט…" ואני הבנתי שהבסיס שהגעתי אליו הוא אולי חור גיהנום, אבל חור נחמד.

שני השירים האחרים מגיעים ברצף, אחד אחרי השני, לקראת סוף האלבום, בחלק היותר רגוע שלו, והם כנראה שני השירים של דאוס שאני הכי אוהב עד היום.
הראשון הוא Nine Threads, שמזכיר בעיקר ערב באיזה מועדון ג'אז אפלולי. אין הרבה דברים שאני שונא יותר מג'אז (אולי מלפפונים), אבל הקטע הזה הוא פשוט ממיס. לא ייאמן מה שאפשר לעשות עם חצוצרה, פסנתר וזמר (עם קצת ליטוף של בס-תופים ברקע).

והשני הוא Disappointed in the Sun, בלדה קצת תמוהה אבל יפה להחריד, על אדם שחולם על חיים מתחת למים. כבר אמרתי שאני אוהב שירים שמספרים לי סיפור?

יו, כמה שפכתי. לשם האווירה, אתם יכולים לבקש מגוגל שיתרגם לכם את הפוסט הזה לפלמית.

שיהיה אחלה סופש.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ממתק בלגי לסוף השבוע (או: האמת הגדולה ביותר על מוזיקה)

  1. גיאחה הגיב:

    גם אני אוהב במיוחד את "Nine threads". ודאוס בכלל, להקה נהדרת. אני איתך, שני האלבומים הראשונים לוקחים – אם כי גם השלישי The ideal crash לא רע בכלל.

  2. בינתיים אתה חושב הכל הפוך ממני:
    אוהב שירים שהם סיפורים
    מאמין ששירים טובים הם שירים שרק בהאזנה שישית טובים,
    זה אופייני לילדיי נינטיז, אני חושב

  3. yaya הגיב:

    נכון, הסאונד שונה מאז שסטף עזב את הלהקה, אבל מה עם שירים מצויינים כמו The Architect

    או Smokers Reflect

    וכמובן Instant Street – יצירת מופת!!!

  4. עודד הגיב:

    אמנם השיר הזה יצא כסינגל, אבל בפעם הראשונה נחשפתי למשהו שאפשר להגדיר אותו כמעין נויז.
    אני מדבר כמובן על for the roses שביליתי שעות (!) בניגוד שלשות האקורדים האלה שבשבילי, אז, היו מושלמים.
    דווקא את השיר הזה אני הכי זוכר מהדיסק.

  5. yeled90s הגיב:

    גיאחה – ideal crash אכן משובח, אבל בעיניי הוא מסמל את ההפיכה של דאוס מלהקה פורצת דרך לסתם להקה מצוינת.

    וכנ"ל יאיא – אם משלושת האלבומים האחרונים מצאת שלושה שירים מצוינים, ומשני הראשונים אפשר בקלות למצוא 15, נראה לי שזה אומר הכל. אבל בלי קשר, הארכיטקט הוא אחד השירים הכי אהובים עליי בשנים האחרונות, סמוקרס הוא גם לא רע. אינסטנט סטריט עוד יופיע כאן בהמשך, בפוסט מיוחד שאני מתכנן על סופי השירים הכי אהובים עליי. יש למה לחכות.

    אה, ועודד – אם אתה אוהב את הסאונד של for the roses, נראה לי שמאוד תאהב את zita swoon, הלהקה שהקים סטף אחרי שעזב בחמת זעם את דאוס.

  6. דאוס, דאוס.
    אני הכרתי אותם דרך חבר מהתיכון שהקליט לי את Suds n' Soda על קסטה ביחד עם כל מיני שירים אחרים של להקות אחרות.
    עד עכשיו השיר הזה מצליח להעיף אותי כל פעם מחדש לגבהים אחרים. (אגב, נכתב עליו פה, http://haoneg.com/sfirat/370, ויצא לי להגיב עליו תחת "חבר של ביבר")

    דאוס, כמו שאני רואה אותם, הצליחו "ליישר" את השירים שלהם עם הזמן, ובמקום שהם יהיו נסיוניים, חסרי מבנה ברור, בעלי כלים מגוונים, צעקות, חריקות, וכל שאר הדברים שתיארת יפה, הם כאילו הולכים יותר ויותר לכיוון המיינסטרים.
    הם לא מסוגלים לעשות משהו רע, האלבומים החדשים שלהם עדיין טובים, אבל הם לא ברמה של שני הראשונים.
    אפילו בשלישי כבר יש שמץ של מיינסטרימיות, ועדיין יש בו כמה רגעי מופת כמו Put the freaks on top, או Instant street (כפי שכבר צוין פה).

    יופי של פוסט על להקה מבריקה. כ"כ מצער אותי שכמעט ואין שירים שלהם ביוטיוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s