ממתק בלגי לסוף השבוע (או: האמת הגדולה ביותר על מוזיקה)

לא חשבתי שאגיע כל כך מהר למחוות של פוסט שלם שיוקדש לאמן אחד, אבל אתמול בערב, בטיול עם הכלבה (אי המוזיקה היחיד שהותרתי לעצמי בחיים המטורפים האלה – כנראה אחת הסיבות שאני עדיין תקוע אי שם בניינטיז), הקשבתי קצת לדֶאוּס ונורא התחשק לי.
אז דאוס.
את ההיכרות שלי עם דאוס ('אלוהים' בלטינית; את שמם הם כותבים dEUS, מעין משחק אתאיסטי קצת ילדותי על החובה להתחיל את שמו של אלוהים באות גדולה) אני חייב, כמו הרבה דברים אחרים, לשני אצילי המוזיקה הגדולים של סוף התיכון: המלך קוטנר והמלכה קנטור. הוא השמיע אותם לראשונה בתכנית היומית שלו בגלצ (שאז עוד לא נדחקה לשולי לוח השידורים אלא שודרה, אם אני לא טועה, בשלוש אחר הצהריים), והיא שמה קליפים שלהם בתכנית האלמותית 'הקופסא' – פשוט קשה להאמין כמה השכלה מוזיקלית רכשתי מעשר דקות של קליפים ביום, כנראה שעשו שם משהו נכון.
כמובן שאצתי רצתי לקנות את הדיסק הראשון שלהם, Worst Case Scenario, והתאהבתי בו מיד. השילוב הזה בין גיטרות קטלניות, צעקות חסרות פשר באנגלית-אמריקאית-עם-מבטא-בלגי-מצחיק ובלדות קורעות עם קול מלטף קנה אותי מהרגע הראשון, והיה עוד שלב בהכרה הזאת, שיש לי טעם מוזיקלי משל עצמי. הכרה שיש בה מין תחושת עקצוץ נעימה כזאת, מלווה במחשבות על להיות דחוי לנצח.

האלבום השני שלהם, In A Bar, Under the Sea, יצא כעבור שנתיים, ב-1996, ממש קצת אחרי שהתגייסתי. וזו כבר היתה חגיגה אמיתית. נוהגים לומר שלהקות רבות חווות את משבר האלבום השני, מבחינתי זה היה הפוך לחלוטין. האלבום הזה גילה לי עולם חדש של סאונדים שלא הכרתי, של מבני בית-פזמון שלא חשבתי אפילו על אפשרות קיומם, ושל יכולות לשלב בתוך שלוש דקות של שיר סלט שלם של סגנונות וצלילים שפתאום נורא מתחברים ביחד.
אני חושב שהאלבום הזה גם היה הראשון שגילה לי את האמת הגדולה ביותר על אלבומי מוזיקה: אם אתה אוהב אותם בשמיעה הראשונה, אתה תשנא אותם בשמיעה השלישית; אם אתה מתאהב בהם רק בשמיעה השישית, הם יישארו איתך כל החיים.

מאז דאוס הוציאו עוד שלושה אלבומים, אפילו הופיעו פעמיים בארץ (פעם אחת גם ראיתי אותם בחיפה, כשהייתי בן 22, ערב שבו נתקלתי לראשונה במשהו שנראה לי כאילו לקוח מעולם אחר: בחורות מדהימות ביופיין ששרות מילה במילה שירים של דאוס. שוֹק חיי), וגם תרמו עוד כמה שירים נהדרים לפייבוריטס של כל הזמנים שלי (כולל שיר אחד שהיה אחד מעמודי התווך של התאהבות חיי – על כך בפוסט מיוחד בזמן ובמקום שאראה לנכון). אבל איכשהו זה לא זה. אולי זאת העזיבה של סטף קמיל-קארלנס (איזה שמות יש להם, לבלגים האלה), אחד משני סולני הלהקה שתרם המון לטירוף של שני האלבומים הראשונים, אולי זאת שחיקה טבעית, ואולי זה אני שהזדקנתי. בכל מקרה, מה שנשאר לי מהם הוא בעיקר האלבום השני, המרהיב ביופיו.

ולזכר האלבום הזה, הנה שלושת השירים שאני הכי אוהב בו, כל אחד מסיבותיו הוא.

הראשון הוא Fell off the Floor, Man. קודם כל, הוא מתחיל בשיחת האולפן הקורעת ביותר ששמעתי אי פעם.
הסולן, טום ברמן, אומר לחברי הלהקה:
"אתם רוצים לדעת מה הפילוסופיה שלי? הפילוסופיה שלי! אתה חייב להיות הכלב של עצמך!
You know what I'm talking about?"
וכשחברי הלהקה מגיבים במלמולים פושרים, הוא צועק עליהם:
You're supposed to say Yes, like a James Brown thing!

השיר הזה הוא ייצוג נאמן של דאוס באותם ימים – צעקות, גיטרות, מילים חסרות פשר, ואז פתאום, באמצע השיר (סביבות 1:40), מתחיל קטע סינתיסייזרים סוחף ומגניב של חצי דקה, שמקפיץ מהכסא גם את הרקדן הכי עצלן.
השיר הזה גם זכור לי בתור הרגע ההוא, שישבתי בחדר כוננות והקשבתי לדיסקמן בקולי קולות, כשפתאום שמוליק, שעד אז לא החליף איתי מילה כל הצבא, צעק אליי "אתה לא יכול לשמוע דאוס בכזה ווליום! דאוס שומעים בשקט…" ואני הבנתי שהבסיס שהגעתי אליו הוא אולי חור גיהנום, אבל חור נחמד.

שני השירים האחרים מגיעים ברצף, אחד אחרי השני, לקראת סוף האלבום, בחלק היותר רגוע שלו, והם כנראה שני השירים של דאוס שאני הכי אוהב עד היום.
הראשון הוא Nine Threads, שמזכיר בעיקר ערב באיזה מועדון ג'אז אפלולי. אין הרבה דברים שאני שונא יותר מג'אז (אולי מלפפונים), אבל הקטע הזה הוא פשוט ממיס. לא ייאמן מה שאפשר לעשות עם חצוצרה, פסנתר וזמר (עם קצת ליטוף של בס-תופים ברקע).

והשני הוא Disappointed in the Sun, בלדה קצת תמוהה אבל יפה להחריד, על אדם שחולם על חיים מתחת למים. כבר אמרתי שאני אוהב שירים שמספרים לי סיפור?

יו, כמה שפכתי. לשם האווירה, אתם יכולים לבקש מגוגל שיתרגם לכם את הפוסט הזה לפלמית.

שיהיה אחלה סופש.