קצת שמחת חיים

אולי זו מקריות, אולי לא.
אני לא יודע אם הסיבה שנדלקתי כל כך על מוזיקה בניינטיז היתה בגלל שהיא היתה כל כך הרבה יותר שמחה ומשוחררת ממה שקדם לה, או לפחות נתנה הרבה יותר מקום לקצת צחוק ושעשוע – או שאולי זה פשוט יצא ככה במקרה, פשוט הייתי בגיל הנכון.
לא מעט חברים בני גילי שקראו את הבלוג הזה לראשונה, התפלאו לגלות שאני לא "ילד אייטיז, כמוהם". העובדה שבתחילת האייטיז היינו בני שנתיים-שלוש והמוזיקה היחידה ששמענו היתה 'בעיקר של ביאליק', כמו שאומרים כוורת, לא מפריעה להם להיות 'ילדי אייטיז'. אז נכון, טכנית היינו אז ילדים, אבל מי ידע בכלל מה זה מוזיקה אלא אם כן היו לו אחים גדולים – ואני, ספציפית, תמיד סבלתי נורא מהתקליט של קייט בוש שאחותי התעקשה לנגן בריפיט מעברו השני של קיר הגבס שחצץ בין החדרים שלנו.
וחוץ מזה, כל ההגדרה הזאת של 'ילד אייטיז' היא קצת אוקסימורונית בעיניי. איך אפשר ליהנות מילדות מאושרת וגם ליהנות ממוזיקה כל כך מדכדכת כמו זו ששלטה בעולם בשנות השמונים. זה לא סתם שאי אפשר כמעט לחשוב על להקת שטות אחת מהאייטיז (ולא, איזולירבנד לא נחשבים), וזה לא סתם שיהלי סובול "נזכר בשנות השמונים תמיד כשיש גשם, כאילו שהיה חורף כל הזמן". זו היתה תקופה אפרפרה וקודרת, ואני מעולם לא התחברתי אליה יותר מדי.
יכול להיות שבאמת חיכיתי עד שתיגמר כל מסיבת האֵבֶל הזאת כדי להתחיל באמת לפתוח את הראש למוזיקה (ובינתיים שמעתי שוב ושוב את אוסף הסינגלים של מדנס, צדיקת הומור כמעט יחידה בעשור שכולו תוגה). ואין מה להגיד, היה כיף בניינטיז. נכון שבבון-טון 'האיכותי' עדיין שלטו להקות אובדניות – גם אם מצוינות, כמובן – כמו רדיוהד, סמאשינג פאמפקינס ונירוונה*, אבל הרוח הכללית שנשבה אז היתה של שחרור כללי. פתאום המון אנשים גילו מחדש את מה שהביץ' בויז ניסו ללמד יותר מעשרים שנה קודם לכן – מוזיקה זה כיף, וכיף זה מוזיקה.
ומעניין שכמעט כל הלהקות שיככבו בפוסט של היום הן בריטיות. זה ברור לגמרי (והרבה חוקרי מוזיקה כבר עמדו על זה לפניי) ששנות התשעים היו עבור בריטניה בכלל, ועבור עולם האמנות הליברלי הבריטי בפרט, תקופה של יציאה מחושך גדול לאור גדול, מהתאצ'ריזם הקודר והמאיים לפרצוף הזחוח, הכמעט אלפרד-אי-ניומני של טוני בלייר, עם כל ההבטחות למחר חדש.
התחושה הזאת הולידה מתוכה את הקונספט של Cool Britannia, ובעיניי, אחת הנגזרות של זה היתה גם Happy Britannia. גם האמריקאים הנפיקו אז כמה להקות שמחות, כמו Weezer, למשל, וגם הם עברו משלטון החושך של רייגן-בוש לסקסופון של קלינטון, אבל נראה לי שהניגוד בין ג'וי דיוויז'ן והסמיתס לבין ההאפי מאנדייז הוא קצת יותר בולט.

אין לי ספק שהסמנים הכי ברורים של המגמה הזאת הם בלר, שלפחות בשלושה וחצי האלבומים הראשונים שלהם הצליחו לייצר את המצרך המוזיקלי הנדיר הזה שנקרא כיף אינטיליגנטי. השיר שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת שלהם הוא שיר הנושא מהאלבום השלישי, Park Life, מעין 'דואט' עם הקומיקאי בעל המבטא הקורע פיל דניאלס, שמבוסס על חוויות ילדות של חברי הלהקה בעיירת הולדתם. זה גם אחד הקליפים הכי אהובים עליי מתחילת הניינטיז. ובאמת הגיע הזמן שמישהו ייתן לדיימון אלברן פרס ישראל.

מהאלבום הראשון של סופרגראס יכולתי לבחור כמעט כל שיר לקטגוריה הזאת. התאהבתי בלהקה הזאת מהשנייה ששמעתי אותם לראשונה, בגירסה האקוסטית של Caught by the Fuzz שאותה הקפיד טל ברמן לנגן מדי יום בתכנית שלו כחייל. שלישיית הקופיפים הזאת עוד בטח תחזור הרבה פעמים כאן אצלי, אבל בינתיים הנה הגירסה המלאה, והלא פחות מצוינת, של פצצת האנרגיה הזו:

אה, והבטחתי וויזר. תודו ש
If you want to destroy my sweater, hold this thread as I walk away
היא אחת השורות הכי מצחיקות ששמעתם אי פעם בשיר רוק לגיטימי.

ולסיום, כמובן, הלהקה האהובה עליי בעולם כולו, שבלעדיה ספריית הדיסקים שלי היתה פשוט קורסת, שהראתה לי שצחוק ומוזיקה חייבים תמיד ללכת ביחד, שאפילו כשהיא רצינית היא משעשעת, ושעשתה לי את כל התקופה שמאז הצבא ועד היום למאושרת הרבה יותר (כולל הופעה אחת בלתי נשכחת בלונדון – ותודה לאהובתי).
ובלי קשר – זה אחד מקליפי הכדורגל הטובים ביותר (אם לא ה-) שנוצרו אי פעם. Go Wales, כבר אמרתי?

* אם כי לזכותה של נירוונה ייאמר שהיא גילתה לעולם את דייב גרוהל, אחד האנשים הכי שמחים ונחמדים בתעשיית המוזיקה ב-15 השנה האחרונות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על קצת שמחת חיים

  1. איציק הגיב:

    מי שהקשיב לגלי צה"ל בשנות השמונים באמת יכל לקבל את הרושם שהמוזיקה השולטת היא מדכדכת,
    אבל ברשת ג' באותה תקופה היתה מסיבה אחת גדולה. שוש עטרי, יקיר אביב ותוכניות נוספות חגגו עם פופ אסקפיסטי לחלוטין, ורק מי שממש התאמץ מצא קצת דכדוך בפינות אפלות כמו "קצת אחרת".

    • yeled90s הגיב:

      ברור, איציק, אני דיברתי רק על המוזיקה שנחשבת ל'איכותית' יותר, מה שבשנות התשעים התחילו לקרוא לו "אלטרנטיבי".
      אבל בעצם, התגובה שלך גורמת לי לשנות את הרציונל שמאחורי מה שכתבתי: בשנות השמונים הייתי ילד שמח והתעניינתי בפופ האסקפיסטי של שוש, יקיר וטוני.
      בשנות התשעים הייתי מתבגר שמח והתעניינתי בפופ-רוק אלטרנטיבי.

  2. הדיון שלכם חסך לי התעסקות בשמחה של שנות השמונים.
    http://premiumradio.blogspot.com/2008/05/blog-post_12.html

    רק רציתי להגיד תודה על הבלוג הזה.
    תמשיך כך

  3. פינגבאק: ילד ניינטיז

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s