אופס… (חלק א')

קודם כל, התנצלות לקוראיי האדוקים (אח, שנים חלמתי לכתוב את המשפט הזחוח הזה…): בשבועיים האחרונים התוודעתי לראשונה מקרוב לתופעה המופלאה המתכנה "משפחה-בת-ארבע-נפשות-שמדביקות-אלה-את-אלה-בכל-מיני-התחלואים-האפשריים", ככה שהימים האלה נראו כמו מרדף אחד ארוך ובלתי פוסק אחרי שתי פעוטות קודחות וזבות-אף, בעוד שאני עצמי משתעל את נשמתי אל תוך כל טישו מזדמן. איכשהו, כל הרעיון של כתיבה על מוזיקה בכלל, ובפרט על מוזיקה מהימים שבהם הדאגה הכי גדולה שלי היתה עליית משמר , לא נראה לי כל כך רלבנטי במהלך הימים האחרונים.
אבל עכשיו, כשהחיים חזרו פחות או יותר למסלולם היבש, אפשר להמשיך ללעוס את הנוסטלגיה הזאת עד דק.

והיום, במסגרת אווירת ה"יום-אחד-עוד-נצחק-על-כל-זה" הכללית, התפניתי לעשות חשבון נפש עם כל הפשלות הקטנות שלי כצרכן מוזיקה בעשור המופלא ההוא. מכיוון שההיצע המוזיקלי בניינטיז כל כך הימם אותי, והאפיקים לקליטת מוזיקה חדשה היו כל כך רבים ומגוונים (רדיו, חברים, טלויזיה, מקומונים…), לפעמים היה לי קצת קשה לעשות את הסלקציה הראויה. שמעתי כל מיני דברים, נדלקתי עליהם, וחשבתי לעצמי: ואללה, זה הדבר הבא. או שמישהו שאני סומך על דעתו כתב או אמר "בוא'נה, תקשיבו לזה. זה נחמד". או שבלבלתי, כמו שקורה לא מעט בתחום האפור הזה שבין פופ לרוק, בין גילטי פלז'ר לריל פלז'ר. ככה יצא שאל ספריית המוזיקה שלי התגנבו, בדרך לא דרך, כל מיני דיסקים שאין לי מושג איך הגיעו אליה, או שבעצם יש לי מושג אבל זה עדיין לא הופך את העניין לפחות מביך.

אני חושב שהמייצגת הבולטת ביותר של התופעה הזו אצלי היא הקופיפה החד-גַבָּתית העונה לשם טרייסי בונהם. אמצע שנות התשעים היו שעתם היפה של כל מיני רוקרים-בשקל, בעיקר ממערב ארה"ב, שרכבו על שאריות הגל הגראנג'י של תחילת העשור. כל מיני אנשים שחשבו שאם קורט קוביין כבר לא מקשיב, אפשר לעשות מה שבא. טרייסי בונהם היתה אחת מהן. היא הוציאה אז דיסק בכורה בשם The Burdens of Being Upright, ומתוכו הצמיחה להיט אם.טי. וי אחד ענק בקרב פריקיות מתבגרות – Mother Mother. ומכיוון שבאותה תקופה התנהגתי כפריקית מתבגרת (או לפחות הייתי מאוהב באיזה שתיים-שלוש כאלה), כמובן שאצתי רצתי לקנות את האלבום. לא, אני לא זוכר שום דבר אחר ממנו חוץ מהשיר הזה. וכן, גם השיר הבודד הזה נשמע לי היום כמו הפלצת רוק בלתי אכילה, הזדמנות לדחוף סולו כינור צורמני לתוך ערימת דיסטורשן מתוך מחשבה ש"וואו זה כאילו מה-זה מגניב". לזכותי ייאמר, שלדעתי מעולם לא שרדתי את הדיסק הזה מעבר לשמיעה הראשונה. טרייסי, מסתבר, ממשיכה ליצור מוזיקה עד היום. שתהיה בריאה.

או, למשל, להקה כמו Chumba Wamba. כן כן, אמרתי צ'אמבה וואמבה.
אני מחזיק אצלי בבית את הדיסק המפורסם ביותר של צ'אמבה וואמבה (שהיה, למרבה התדהמה, השמיני שלהם. מתוך 16 בסך הכל. גם הם פעילים עד היום), שנקרא Tubthumper. משהו בקצב ובפיל של הלהיט הענק שלהם, Tubthumping (הידוע גם בשמו העממי I get knocked down), תפס אותי לגמרי באותה תקופה. אני אוהב מוזיקה בומבסטית (להבדיל: Still Life, אחד השירים הכי מחרידים של סוייד אי פעם, הוא גם אחד האהובים עליי שלהם), וחיבתם של הצ'אמבות לצעקות בחבורה לא נעלמה מאוזניי. תוסיפו לכל זה את השמועות על כך שמדובר בחבר'ה עם אג'נדה מחאתית מאוד מנומקת, ותקבלו ילד מתלהב שחושב שהוא ממש מגניב. אז נכנסתי לסופר זאוס וקניתי את הדיסק. האמת – אפילו חיבבתי אותו בכמה שמיעות הראשונות. טוב בעצם, כששומעים חלק מהשירים עד היום הם ממש חמודים. למשל, הסמי-להיט Amnesia , שמתהדר בשורה ההו-כה-ניינטיזית "Do you suffer from long-term memory loss? I don't remember". גיחי. אם אתם בעניין של מקצבי יורופופ, המנוני פאבים בריטיים וקצת אג'נדת פועלים, זה לגמרי הדיסק בשבילכם. אה, אתם לא? טוב, לא נורא.
אז תיחנקו עם זה:

מכיוון שהרשימה לא קצרה, הפוסט הזה יתחלק לשניים. את החלק הראשון תחתום הלהקה היחידה ברשימה הזו שלא קניתי את הדיסק שלה, ואולי דווקא בגלל זה אני עדיין די מחבב אותם. סטאקה בו (Stakka Bo) – שהוא למעשה שם הבמה של אמן שוודי בשם יוהאן רֶנק (שמוויקיפדיה מסתבר שאפילו ביים בהמשך דרכו כמה קליפים לא רעים, למשל עבור רובי ויליאמס, מדונה, אול סיינטס וביונסה) – הטריף את העולם ב-1993 עם הלהיט הענק שלו, Here We Go. אני שמעתי אותו לראשונה אצל נויה עינב המחרמנת בצה"ל 2 (אם אני זוכר נכון, היא טענה שהוא "הגירסה האיכותית של Stereo MC's") והגושפנקה שלה הספיקה לי כדי להשתכנע שהלהקה שלו (שנקראה על שמו) היא ללא ספק הדבר החם של הרגע מבחינתי. גם כאן, כמו אצל צ'אמבה וואמבה, השילוב בין סאונד פופי טפשי לבין מסרים חברתיים נוקבים (!) עשה לי את זה לגמרי. אפילו השפם המגוחך והמראה הניאו-נאצי הכללי של סטאקה לא הרתיעו אותי. חברי הטוב דאז זיו, שותפי לטעם המוזיקלי המעט חריג, כמעט איבד כליה מרוב צחוק כששמע שאני מתכוון לקנות את Supermarket, האלבום של סטאקה בו (בכל זאת, הוא היה אז בעניין של סטון רוזס), ואני חושב שרק מהבושה מעולם לא עשיתי את הצעד וממש שילמתי עליו כסף. וכשאני שומע קטעים כמו Down the Drain, הסינגל השני והבאמת-מזניב שהוציא סטאקה מתוך האלבום ההוא, אני קצת מצטער על זה וקצת שמח על זה בו-זמנית:

בפוסט הבא – עוד פנינים משעשגעות שלא תרצו להחמיץ.
עלו והצליחו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אופס… (חלק א')

  1. Tubthumping הוא אחד השירים האהובים עליי אי-פעם, ואני אחד שקנה את הסטון רוזס מיד כשהוא יצא. טרייס בוהם נוראית וכן כל השאר. מצפה לחלקים הבאים, ובעיקר למוסיקה הטובה

  2. netawe הגיב:

    הא, סופר-זאוס… איזו נוסטלגיה.
    את "אמא אמא" אני מבצעת באדיקות בכל קריוקי (כי אפשר לצרוח ולזייף בלי בושה עם השיר הזה).

  3. yeled90s הגיב:

    אייל, אם אתה מאוד אוהב את tubthumping, ממליץ לך מאוד לצפות בסצינה הראשונה מתוך הפרק הראשון של הגירסה האמריקאית של 'רמזור' (traffic light) ששודרה השבוע בארה"ב. יש שם מחווה מאוד חמודה לשיר הזה.

    ונטע – סופר זאוס בתחנה המרכזית, כן?

  4. yaddo הגיב:

    השיר של טרייסי בונהם מעולה, כאמור.
    אגב, בונהם היא אחת מאלה שהגיעו אחרי המפץ הגדול של אלאניס מוריסט, ולא מגל הגראנג' שקדם לה בחמש שנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s