אופס (חלק ב' וכנראה אחרון…)

אח, היה תענוג לשמוע את התגובות שלכם לפוסט האחרון. החל מ"יש דברים שהשתיקה יפה להם" ועד "וואי, הייתי חולָההההההה על טרייסי בונהם" (הקמץ איננו מיותר – המשפט האחרון נאמר בלשון נקבה בלבד), הן הבהירו לי היטב שלכל חובב מוזיקה אמיתי יש שלדים מחרידים בארון, ובעיקר הבהירו לי כמה נחמד שמישהו אחר נותן לך תירוץ 'להלבין' את קיומם של השלדים האלה.
אבל כאמור, זה לא נגמר כאן.
מבט חטוף בדיסקייה מעלת-האבק שלי מגלה עוד כמה פנינים שמוטב היה לו היו נשארות בתוך קונכיותיהן בקרקעית הים.

הראשון להיום הוא באמת תחתית החבית. שמעתי לפני דקה, לראשונה מזה 15 שנה, את השיר הזה שגרם לי ללכת ולקנות את הדיסק, וכמעט בא לי לקבור את הראש בתוך חמת חלילים.
כן כן, אני מתכוון ל-Forest for the Trees, סוג של הרכב אלקטרוני-פסיכדלי-פופי שהקימו באמצע שנות התשעים כמה חבר'ה שפעלו בסביבה של בֶּק האליל. בק אפילו שיתף איתם פעולה כמה פעמים. בשמיעה חוזרת של הלהיט היחיד שלהם, Dream, אי אפשר שלא לשים את האצבע על כמה מהרעות החולות המחרידות ביותר של הניינטיז: התלהבות-יתר ממוזיקת עולם, במקרה הזה הפלייבק האירי המאוס; רוחניקיות בשקל, בתקופה שזה עוד נחשב מגניב; ואי אפשר בלי תחיבה של איזה קטע ראפ לבנבן שידגיש עוד יותר את הרב-תרבותיות של השיר.

אז למה בכל זאת אהבתי את זה? קודם כל, כי יש לי חולשה לשירים מרובי-תֶמות; אני אוהב שירים שאין לך מושג לאן הם לוקחים אותך (המצטיינים בתחום הם, כמובן, הסופר פרי אנימלז, כמו בשיר הגאוני הזה, למשל), אפילו לשיר מאוס כמו Bohemian Rhapsody – לא תקבלו לינק, עד כאן – אני מסוגל להקשיב בזכות הרב-רובדיות שלו. אז כן, בתור ילד בן 20, השילוב הזה בין חמת חלילים, ראפ, שלוש זמרות ליווי שחמחמות, ואלוהים-יודע-מה-הם-עוד-דחפו-שם) נראה לי ממש מגניב.
וחוץ מזה, כנראה שהקישור עם בק, שכבר אז הסתמן כאחד מגיבוריי, עשה לי את זה. ואם אני זוכר נכון, לירון תאני אפילו המליץ על זה בתכנית של טל ברמן, ובימים ההם זה כל מה שהייתי צריך כנראה. מעניין מה תאני בעצמו חושב על זה היום. אני, בכל מקרה, מעולם לא שמעתי את הדיסק המלא יותר מפעם וחצי אחרי שקניתי אותו. ונראה לי שהחיים שלי היו בהחלט יפים יותר מאז.

הדוגמה השנייה היא קצת פחות קיצונית, אבל היא מראה יפה כמה הייתי סאקר של אלטרנטיב ניישן בגיל מסוים. קוראים להם Spacehog. ספייס-מי, אתם שואלים? ובכן, בדיוק.
את השיר הזה אהבתי מאוד כשהוא יצא:

וכן, אני חושב שכבר אז הייתי מודע לאובר-פוזה המטורפת של הסולן, לכמה שהוא מנסה להיות דייויד בואי הצעיר (כמעט עשר שנים לפני שהגיעו ארקייד פייר ולקחו את זה מכיוון אחר לגמרי) ולעובדה שיש עוד אלף שירים כאלה, ואלף להקות כאלה.
אבל כמו שאמרתי, בימים ההם לא הייתי צריך הרבה יותר מליין גיטרות סביר, פזמון קליט ועוד קצת "אוּ-אוּ-אוּ" סטייל-סוייד כדי להוציא 70 ש"ח על דיסק. זאת היתה פחות או יותר ההוצאה היחידה שלי אז (חוץ מהמנוי על ירחון הספורט המהולל 'שם המשחק'), אז מה היה לי אכפת. וכן, גם את האלבום הזה לא שמעתי יותר מפעם אחת.
מעיון בוויקיפדיה, הסתבר לי שהסולן המכוער שלהם, רויסטון לנגדון, התחתן לשתי דקות ואפילו עשה ילד עם ליב טיילר, הבחורה שעוד מהבית יודעת להעריך כיעור רוק'נ'רולי משובח מהו. אז כנראה שמשתלם להיות רוקר עם חצי-להיט. אה כן, וגם הם פועלים עד היום. אלוהים יודע למה, ועבור מי.

האחרונים להפעם הם קטטוניה, הוולשים החמודים. כן, נו, הקוראים הנאמנים כבר יודעים שהיתה לי תקופה וולשית, יש שיגידו שהיא עדיין לא נגמרה. אז כששמעתי (ככל הנראה בגלגלצ) את השיר החביב Mulder and Scully, ואחד השדרנים זרק שהיא אומרת "סקֵלי" בגלל שהיא וולשית, עשיתי אחד ועוד אחד, יצא לי שלוש ורצתי לקנות את הדיסק שלהם, International Velvet. מציאות גדולות כמובן לא היו שם, סתם כמה סוכריות רוק נשי חביבות-מתקתַקות ולא יותר. למערכת היחסים הבעייתית שלי עם זמרות ממין נקבה (חוץ משירלי מנסון ההורסת) עוד נגיע יום אחד, אבל בכל מקרה, גם קריס (Cerys) מתיוס, הסולנית של קטטוניה, לא שיפרה בהרבה את המצב.
דבר אחד היא כן השאירה אחריה – את שיר הנושא של האלבום, אחד משירי האהבה היפים והנאיביים ביותר לוויילס ולשפה הוולשית ששמעתי באותה תקופה. הבתים של השיר הזה מושרים בוולשית, והפזמון מורכב ממשפט אחד באנגלית: Everyday when I wake up, I thank the Lord I'm Welsh. בימים ההם, זה הספיק בשבילי כדי להציל את האלבום הזה מנטישה מוחלטת.
בקליפ הזה, שצולם בהופעה חיה, הוולשית נשמעת פתאום אפילו קצת סקסית. אבל אולי זה סתם הפֶטיש שלי לג'ינג'יות כעורות.

זהו. בפוסט הבא חוזרים למוזיקה טובה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אופס (חלק ב' וכנראה אחרון…)

  1. גאוני איך שפתחת את הבלוג שלך-
    הכי נמוך שאפשר-
    עכשיו אפשר רק לעלות למעלה 🙂
    צחקתי מכך ספייסהוג עדידן פעילים.
    השיר של קטטוניה טוב, באמת.
    אחלה פוסטים, מזכירים לי את זה:
    http://premiumradio.blogspot.com/2008/12/2008_30.html

  2. yeled90s הגיב:

    תודה, אכן מזכיר קצת את הפוסט שלך.
    רק הסתייגות קלה: האלבום הראשון של הפליט פוקסז הוא אחד הדברים היחידים במוזיקה של השנים האחרונות שאהבתי מתחילתו ועד סופו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s