סוף סופי סופני

יש לא מעט שירים אהובים שקונים אותך ישר מהשניות הראשונות. באגף הלהיטים לא חסרים כאלה: Sweet Child O Mine של גאנס אנד רוזס, Walk of Life של הדייר סטרייטס, White Room של קרים, Shine on you Crazy Diamond, וכמובן, איך אפשר בלי ליין הגיטרה המאוס של Smoke on the Water* (או, להבדיל, של "הכוכבים דולקים על אש קטנה"). קוראים לזה אינטרו (Intro), הכניסה של השיר.
גם באגף הסמי-אינדי אפשר למצוא לא מעט אינטרואים קלאסיים כאלה. מספיק רק לציין את Today של הסמאשינג פאמפקינס, את No Surprises של רדיוהד, ואפילו את Wake Up Boo המדליק של הבו רדליס (עוד להקת אינדי ניינטיזית עגמומית שתיזכר בעיקר בשל להיט פיל-גוד אחד ויחיד. החיים הם דבר משונה).

אבל אינטרו זה עסק לחלשים. מיטיבי הלכת יודעים שהדבר שעושה את השיר באמת – הוא האאוטרו שלו (Outro), כלומר, הכמה שניות האחרונות. אלה שמתַגמלות אותך אם נשארת עם השיר עד הסוף (ולא זפזפת לתחנה אחרת או קפצת לטראק הבא), אלה שנשארות איתך בראש עוד הרבה זמן אחרי שהשיר נגמר.
עד סוף שנות השמונים, היה מאוד באופנה אלמנט הפייד-אאוט באאוטרואים. השירים לא נגמרו באקורד אחד ספציפי, אלא פשוט המשיכו והמשיכו ולאט לאט הטכנאי החליש את הווליום. שירים עם פייד-אאוט תמיד מזכירים לי את 'סיבה למסיבה', ואני תמיד מחכה לראות בסופם את הידיים המושטות והחיוך המלאכותי של רבקה מיכאלי.
למזלנו, כל זה די יצא מהאופנה בשנות התשעים, ופינה את מקומו לאאוטרואים קצת יותר החלטיים. את אלה אני אוהב במיוחד. אני מנהל כבר שנים, ביני לבין עצמי, רשימה של כמה אאוטרואים אהובים עליי במיוחד, בעיקר מהניינטיז כמובן.
אבל יש שלושה שכיף לי לשמוע כל פעם מחדש, למעשה אפשר לומר שאני שומע אותם במיוחד בשביל הסוף שלהם.
הראשון (שהוא השלישי בדירוג האישי שלי) שייך ללהקה שהחלה את דרכה בניינטיז, אבל האלבום הראשון שלה, ובתוכו השיר הזה, יצא דווקא ב-2001 (אני יודע שאני קצת חורג כאן מחוקי הבלוג, אבל א) זה בלוג שלי; וב) כל מי ששמע פעם את Achtung Baby, למשל, יודע שהשנתיים הראשונות של כל עשור הם לגמרי המשך של העשור הקודם). בקיצור, ללהקה הזאת קוראים Elbow. את האלבום הראשון שלהם, Asleep in the Back, מאוד אהבתי בזמנו, למרות שבדיעבד אלה שבאו אחריו עולים עליו בהרבה. היום אני כבר כמעט לא שומע את האלבום ההוא, ואם כן – אז רק את הבלדה הקורעת הזאת. חוץ מזה שלגאי ג'ארווי, הסולן שלהם, יש כנראה אחד הקולות היפהפיים ששמעתם בשנים האחרונות, השיר הזה (וגם הקליפ המושקע והכמעט-קולנועי שלו) עושים לי נעים באוזן ובעין בכל פעם מחדש. וכאמור – אסור להחמיץ את הסוף שלו, חצי הדקה האחרונה, שבה הגיטרה, הקול המלטף של ג'ארווי, והמפוחית שמגיעה פתאום משום מקום משחקים מעין תופסת כזאת אחד עם השני, עד שמגיעה השנייה האחרונה עם הטוויסט המצמרר.

במקום השני שלי נמצאים דאוס, שאותם כבר פגשנו והכרנו היטב באחד הפוסטים הקודמים. השיר הזה, Instant Street, נמצא בדיסק השלישי שלהם, The Ideal Crash, שסימן את הדרך החדשה והמעט-פחות-אוונגרדית שאליה יצאו עם נטישתו של סטף קמיל קארלנס, אחד מסולני הלהקה. בעיניי הוא גם האלבום האחרון שלהם שהיה ממש טוב.
מה שאני אוהב ב-Instant Street הוא שהוא מתחיל כמעין שיר פולק-רוק די שגרתי, ולמרות הקולות הנעימים של טום ברמן וקרייג וורד, המילים היפות והעיבוד השקט והמוצלח, שום דבר ממש מרגש לא קורה בו עד סביבות אמצע השיר. ואז, איפשהו בסביבות ה-3:30 דקות, השיר משנה פאזה. עשר שניות אחר כך, נכנס לו סולו גיטרה חביב. עוברת עוד חצי דקה ומצטרף הבאס. עוד עשרים שניות – והנה גם התופים. וככה, לאט לאט, הולכת ונבנית שם עד סוף השיר סימפוניית רוק שלמה, שרק לפני שתי דקות אף אחד בכלל לא היה מעלה על דעתו. אני לא אגזים אם אגיד ששלוש הדקות האחרונות של השיר הזה הם הקטע האינסטרומנטלי האהוב עליי ביותר אי פעם.
הקטע המבאס הוא שהדרך היחידה לשמוע את השיר הזה בגירסתו המלאה ביוטיוב, היא בקליפ סתמי שיצר לו כנראה אחד ממעריצי הלהקה. הנה כאן:

וזה נורא חבל, כי הקליפ הרשמי של השיר הוא יפהפה, וגם מעביר בצורה נהדרת, באמצעות ריקוד רחוב המוני, את הקטע האינסטרומנטלי. רק שאז, אחרי דקה וחצי, הקליפ הרשמי פשוט מסתיים בקול ענות חלושה, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד. אבל בכל זאת, שווה, ולו בשביל הריקוד:

ובמקום הראשון!
הקטע הזה, Two Kindsa Love של Jon Spencer Blues Explosion, הוא לא רק סוף. הוא חוויית רוק'נ'רול חד-פעמית, מתחילתו ועד סופו, ובשנייה שהוא נגמר (ואוי, איך שהוא נגמר), אי אפשר שלא לרצות לשמוע אותו שוב. זה קצת מוזר להגיד, אבל JSBE הן אחת הלהקות האהובות עליי, אף על פי ששמעתי רק אלבום אחד שלהם (מתוך עשרה בערך), וגם בו אני לא ממש מת על חצי מהשירים. השלישייה הניו-יורקית הזאת משלבת בצורה נהדרת בין בלוז (בימים כתיקונם אחד הסגנונות המאוסים בעיניי) לבין רוק מלוכלך, מטונף, דיסטורשני, הנדריקסי, וסליחה-על-חוסר-התקינות-הפוליטית, גם נורא גברי. כשהם רוצים, הם יוצרים שירי רוק כל כך מהודקים שאתה לא מצליח להבין מאיפה הם הביאו את זה. הבעיה היא שבעיניי, הם לא תמיד רוצים. באלבום שאני מכיר, Now I Got Worry (שם מצוין, אגב), הם עושים את זה בערך שלוש פעמים, ובכל יתר הקטעים הם נשמעים כאילו סתם נכנסו לעשות קצת צחוקים באולפן. אבל כאמור, הקטע הזה, Two Kindsa Love, הוא בעיניי באמת יצירת מופת. לוקח לאוזן שנייה להתרגל לכסאח שלהם, ולספק-שירה-ספק-צעקות של ג'ון ספנסר, אבל אחרי 20-30 שניות החוקיות הפנימית של השיר (שיר?) כבר ברורה לגמרי, ומשם רק נותר להפליג הלאה עם הגיטרות הכיפיות, עם התופים הסופר-אנרגטיים (מומלץ לחפש קליפ רשמי שלהם כדי לראות איך המתופף השמן שלהם יושב עם מערכת התופים הקטנה שלו. מאוד משעשע) ועם המלמולים של ספנסר, עד שמגיעות חמש השניות האחרונות של השיר ודופקות לנו מעין סיכום קצר וקולע של כל מה ששמענו בשלוש הדקות האחרונות.
פשוט תענוג.


(גם פה נדרשת הבהרה קטנה על הווידאו: מי שהעלה את השיר ליוטיוב, החליט משום מה להתחיל להשמיע שוב כמה שניות ממנו אחרי אקורד הסיום. הסוף הרשמי והמפואר של השיר הוא ב-3:03).

ואתם? איזה אאוטרואים אתם הכי אוהבים? מעניין אותי אם זאת גחמה אישית שלי, או שיש עוד אנשים ששמים לב לדברים האלה… שתפו שתפו!

————————————————————-
*אתם לא באמת צריכים לינק לזה, נכון?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על סוף סופי סופני

  1. שירן הגיב:

    מה לגבי סיום November Rain הדרמטי עם הורד שהופכת מאדום ללבן והקבר והגשם והדרמה…
    אין על גאנס בסיומים הדרמטיים…

  2. yeled90s הגיב:

    המממ… גאנס לא יופיעו בבלוג הזה אלא כאתנחתא קומית או כדי להבהיר נקודה.
    🙂

  3. זהר הגיב:

    אני מסתכנת אבל חייבת לעשות קצת פרומושן (גלוי!), אבל מה לא עושים בשביל אאוטרו.
    ספר התרשמותך.
    http://itaibauman.bandcamp.com/track/–2

  4. Hovtzi הגיב:

    אמנם זה לא באמת סיום, אלא יותר סוף-אמצע שיר, אבל א) זה התגובה שלי ב) גם אתה עשית את זה עם דאוס 🙂

    הקטע שבו פאלפ דורסים את הפתיחה הסוג-של-ג'אזית של This is hardcore ונכנסים באוזניים שלנו בכל הכוח עם כל הכלים שיש להם (כולל הצעקות של ג'ארוויס קוקר) עושה לי את זה כל פעם מחדש.

    (החל מ-3:44)

    • yeled90s הגיב:

      אני חושב ש-this is hardcore היה נקודת השבירה שלי מפאלפ. אחרי His and Hers ו-Different Class, שעשו לי הרבה צמרמורות בניינטיז (ושעוד יככבו כאן בעתיד), פתאום כבר לא היה לי כוח למניירות של ג'ארוויס, בטח לא כשמתלווים אליו עיבודי ג'אז וקיטש-בתחפושת כמו Help the Aged.
      אבל כן – אין ספק שההתחרעות בסוף השיר הזה בהחלט שווה את הכל…
      שלא לדבר על הקליפ היפהפה שלו.

      • איציק הגיב:

        לדעתי this is hardcore הוא פסגת היצירה של פאלפ ואחד האלבומים הטובים ביותר בניינטיז. נסה להקשיב לו שוב היום ותראה שעדיין הוא עובד ואף יותר מזה…

  5. איציק הגיב:

    אם כבר דאוס, אז השיר ששמת מתחרה טוב עם עם Roses שכולו OUTRO אחד ארוך שמתגבר עד הסוף…

    • yeled90s הגיב:

      פרופיל מסתמן של קוראי הבלוג שלי: הם מתים על For the Roses של דאוס (אתה כבר המגיב השני שמציין אותו).
      מעניין, אני אף פעם לא התחברתי אליו כל כך. אבל כשמסתכלים עליו בתור אאוטרו אחד מתמשך – הוא באמת הרבה יותר מגניב.

  6. Oren הגיב:

    נושא מעניין.
    כמה מהחביבים עליי:
    Spiritualized – 200 bars
    Dinosaur Jr – Just like heaven
    Stereolab – K-Stars
    Red House Painters – Smokey

  7. netawe הגיב:

    לא ממש מוסיקלי אבל הסוף של Master of puppets, מהאלבום בעל השם הזהה של מטאליקה. כמו מין איגור* ענק, מתכתי ומרושע, שמחפש את היוצר שלו. "מאסטר? מאסטר?" כמעט שאלה. טוב, זה שנות השמונים אבל זה מה שעלה לי בראש.

    *http://en.wikipedia.org/wiki/Igor_%28fictional_character%29

    • yeled90s הגיב:

      נטע, קישור?

      בכל הסרטונים של מאסטר אוף פאפטס שמצאתי ביוטיוב (ואלוהים, את הבנאדם הראשון שהצליח לגרום לי אי פעם לשמוע שיר של מטאליקה מההתחלה ועד הסוף) לא מצאתי את הקטע האמור…
      עכשיו אני סקרן!

  8. אני חייב להודות שדרך האוזנים שלך זה נשמע הרבה יותר טוב.
    הסיומת שהכי עושה לי היא משנת 2010
    Avi Buffalo – Remember Last Night
    http://www.divshare.com/download/11311394-d1c

  9. אי לנה הגיב:

    בשם ברט אנדרסון והאורקסטרה אני נעלבת ששכחת את Still life הפומפוזי –

    ועוד אחד מהדיסקייה שלי – http://www.youtube.com/watch?v=8tWgD-1Blsw
    Hell is around the corner אפלולי של טריקי על פורטיסהד. משאיר טעם של עוד

  10. פינגבאק: ילד ניינטיז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s