אנשי הקש

כבר המון זמן בא לי לכתוב על Straw.
סְטְרוֹ הם לא הלהקה הכי טובה ששמעתי בניינטיז, אפילו די רחוק מזה. הם לא הכי מקוריים (בחלק מהביקורות המעטות שהצלחתי לדלות עליהם באינטרנט כתבו שהם חיקו מכל הבא ליד), הם לא הכי מוכשרים והם גם לא הכי יפים (כאילו שזה סימן למשהו).
אבל מה שמיוחד בסטרו הוא שהם רק שלי. טוב, כמעט רק שלי.
נכון, לא גיליתי אותם באיזה בר לונדוני אפלולי עם עוד 20 איש בקהל, וגם לא בקלטת דמו שהתגלגלה אליי במקרה. לא, גם אותם, כמו הרבה להקות אחרות, גיליתי דרך אלטרנטיב ניישן, אולי אפילו לטובי איימיס היו כמה מילים חמות להגיד עליהם. הם אפילו הכניסו לשם שלושה שירים, עד כמה שאני זוכר. כלומר, מכונת היח"צ של סטרו עבדה, לתקופה מסוימת, ממש לא רע.
אבל בעוד שאת כל האמנים האחרים ששמעתי ואהבתי שם, המשכתי לשמוע במקביל גם בדיסקמן הפרטי שלי וגם במרחב התקשורתי (או לפחות לקרוא עליהם באיזה מקומון תל-אביבי), סטרו הפכו לאט לאט לסוד הפרטי שלי.

כאן בטח עוצרים רוב הקוראים הקבועים של הבלוג הזה, אלה שנמצאים בו בעיקר כי הם חברים שלי והמוזיקה היא עבורם עניין משני, ושואלים את עצמם: "על מה הוא מדבר? ו-Jon Spencer's Blues Explosion וה-Gorky's Zygotic Mynci הם לא סוד פרטי שלו? עליהם מישהו שמע חוץ ממנו?" אז התשובה היא "כן, שמעו עליהם." הם עוררו באזז מסוים, הוציאו כמה אלבומים ואפילו זכו ללא מעט ליטופים תקשורתיים וציבוריים.

אבל סטרו הוציאו אלבום אחד – Shoplifting – מופתי בעיניי (קניתי אותו בקרדיף, באחת הפשיטות המוצלחות שלי על סניף של וירג'ין-מגה-סטור אי פעם), ואז פשוט נעלמו. במשך שנים תהיתי מה בעצם קרה להם, ורק בשנים האחרונות, בזכות ויקיפדיה ויוטיוב, למדתי שהם הוציאו עוד כמה EP's, גנזו עוד אלבום אחד ואז פשוט התפוגגו, כל אחד לענייניו. וזה די חבל.

במובן מסוים, קשה אפילו להגדיר את סטרו כלהקת אינדי. הם הבריטפופ בהתגלמותו: חמודים כאלה, משעשעים כאלה, וסביר להניח שלו הייתם מושיבים את מאזין גלגלצ הממוצע להאזין בכפייה לאלבום היחיד שלהם, הוא לא היה מעקם את פרצופו ומגלגל את עיניו בסגנון עדות ה"אוי-עוד-פעם-הקוואמי-הזה-לא-נתנו-לו-כבר-תחנה-משלו-שיעזוב-אותנו-בשקט-ונשמע-שירים-נורמליים".
אבל כן, יש בהם אדג' מסוים. אולי זה ההומור החמוץ-מתוק שלהם, אולי הכמיהה הבלתי נגמרת שלהם לצאת מהאפרוריות הבריטית – לקליפורניה:

לכל מקום שיש בו קיץ:

אפילו סתם לעלות על טיסה של לופטהנזה*:

(זה, אגב, אחד השירים והקליפים האהובים עליי מהעשור ההוא. כדאי מאוד לצפות ולהאזין בקשב, במיוחד לגרמנית הרצוצה של הסולן, מתיו בנט).

הקול הנעים-אך-הלא-מתחנף של בנט הוא ממש לא קול גדול בשום צורה, אבל הוא יודע לספר סיפור, הוא יודע להתבכיין ולקרוץ בחיוך באותה נשימה. אפשר להגדיר את זה כמפגש מנצח בין האיכויות הווקאליות של ליאם גאלאגר לבין ההומור העצמי והרגישות העצומה של דיימון אלברן. והשילוב הזה לגמרי עשה לי את זה.

איך אפשר לעמוד בפני שיר אהבה קורע לב (כולל סולו גיטרה מהיפים ששמעתי) שבסופו של דבר המסקנה שלו היא "אני פשוט אהרוג את החבר שלך"?

ואולי בכלל התאהבתי בעניין הזה של 'להקה רק שלי'. הרי כמה ייחודי יכול להיות הטעם שלי אם לכל האמנים שאני אוהב, גם האיזוטרים ביותר, יש בכל זאת גדודי מעריצים וסיבובי הופעות בכל אירופה. אתם יודעים איך זה אניני טעם – הם לא מבינים איך אף אחד מהם חוץ מהם לא רואה מה הכי טוב, אבל כשמישהו אחר מצטרף אליהם, כבר נהיה להם צפוף מדי.

אז למה בעצם סטרו נעלמו? בערך שלהם בוויקיפדיה כתוב שהם הוחתמו על ידי 'קולומביה' וכבר התחילו לעבוד על אלבום נוסף, אבל אז תאגיד הענק ויתר עליהם (לא מצוין למה) והם התפזרו לכל עבר.

ההנחה שלי היא שזה היה שילוב בין שוק רווי לבין כריזמה בעייתית. יותר מדי להקות נשמעו כאילו-כמוהם, ולא היה בסאונד שלהם משהו ממש ייחודי, משהו שיבליט אותם מעל כל היתר. נכון, גם לקולדפליי ולוורב לא היה כזה, אבל להן היו פרונטמנים כובשים כמו כריס מרטין וריצ'רד אשקרופט שירימו אותן, מי לתהילה זמנית ומי לתהילת עולם.
בנט לא היה כזה. את ההוכחה הטובה ביותר לכך אפשר כנראה למצוא בתגובות לקליפים של סטרו ביוטיוב, שחציין הן מתלמידים בקולג' קהילתי קטן בקורנוול, שמתלהבים לגלות את 'מיסטר בנט', המורה שלהם לספרות ולתקשורת, שר בלהקה מלפני 15 שנה. כנראה שהכריזמה שלו הספיקה רק כדי להיות 'המורה המגניב', לא יותר מזה.

מצד שני, אולי יש משהו נחמד בלהיות כוכב קטנטן לרגע אחד, ואז לפרוש לחיים פשוטים של מורה בקאנטריסייד, בידיעה שלפחות ניסית.
ואז, בניסיון אחרון, לצלם קליפ ביתי לשיר מאלבום גנוז, בלי להסתרק, להתאפר ולהתקלח, ופשוט להיעלם סופית:

אז גם לכם יש להקה או אמן שהם 'רק שלכם'? ספרו, מעניין אותי לשמוע…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אנשי הקש

  1. אי לנה הגיב:

    העם דורש פוסט חדש!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s