מצעד 2013 – מקומות 21-34

מקום 34:
את The Naked and Famous אני לא באמת מחבב.
הם קצת בומבסטיים מדי, המילים שלהם די מטופשות, הקליפים שלהם מורכבים מאוסף של דימויים נורא-יפים-ואמנותיים-בכאילו, שבעיניי לא אומרים כלום.
יש רק שני דברים שאני זוקף לזכותם: הם ניו זילנדיים (אחד העמים החביבים עליי), והם הוציאו את השיר הזה השנה.
גם השיר הזה הוא לא מושלם, אבל הוא מצליח לסחוף אותי בכל פעם מחדש כשאני שומע אותו. אולי זה גם בגלל שמשום מה, אף פלייליסט רדיופוני באזורנו עדיין לא קלט אותו. שזה די מוזר, בהתחשב בזה שהוא נשמע כמו הלהיט הכי גדול ש'מטרופולין', חביבי גלגל"צ, לא הוציאו מעולם. אז אף אחד עוד לא הצליח להמאיס אותו עליי. הכי טוב ככה.


—————————————————————

מקום 33:
'פרנץ פרדיננד' הם אחת משתי הלהקות היחידות במצעד הזה שהכרתי ואהבתי גם לפני עשר שנים, כשעוד עקבתי אחרי מוזיקה חדשה.
מאז, כמובן, פספסתי את שני האלבומים שהם הוציאו באמצע (אולי עוד אחזור אליהם בקרוב), והשנה הם שבו לככב בפלייליסט האישי שלי, עם האלבום Right thoughts, right words, right action.
אמנם, אחרי כמה וכמה האזנות לאלבום המלא, לא הצלחתי להתחבר כמעט לאף שיר חוץ משני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו, אבל גם שני שירים זה בציר לא רע מאלבום של עשרה בסך הכל.
התלבטתי ארוכות בין שני השירים. שניהם משדרים את אותה אווירה קלילה-אך-יומרנית-להחריד שאפפה את הארכי-דוכסים הסקוטים כבר באלבום הראשון שלהם; נקרא לזה "פלצנות עם בסיס", או "אהבה עצמית מהולה בכריזמה אמיתית". ושניהם, בעיניי כאמור, מעולים.
בסופו של דבר בחרתי את Right Action גם בגלל הקליפ המוצלח שלו, וגם בגלל שהבית הראשון שלו הוא אחד הטקסטים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם במוזיקה השנה.

וזה השני שנשאר בחוץ.

——————————————————-
מקום 32:
השלישיה הלוס-אנג'לסית Sir Sly הוציאה השנה אי.פי חמוד, שכמעט כל השירים בו הם על הגבול הדק בין מקצבים אפלוליים לפופ מתקתַק. השיר הזה, שגם יצא כסינגל, תפס אותי יותר מכולם.
היו כאלה שהגדירו אותם כמעין "קולדפליי פוגשים את מארון 5", אבל בעיניי, כמו כל הגדרות ה-"X פוגש את Y", זה קצת עושה להם עוול. אבל כן, הסולן לנדון ג'ייקובס, באמת נשמע קצת כמו גירסה מחוספסת ומרעננת של אדם לוין המאוס.
את הקליפ, אגב, אל תטרחו לראות. כמו כל הקליפים של הלהקה, זה פשוט שוט ארוך ומייגע של נוף יפהפה שכמעט ולא משתנה.

———————————

מקום 31:

האלבום הראשון של 'הצועקים בקול רם', שנקרא (כמה הולם) Howl Howl, Gaff Gaff, היה אחד הדיסקים הבודדים ששמעתי בשנים האחרונות יותר מפעמיים, ואהבתי אותו מאוד.
לכן, כששמעתי שלהקת האינדי-פופ השוודית החמודה הזאת מוציאה השנה אלבום חדש (ורביעי במספר), שמחתי מאוד שחזרתי לעניינים. ואכן, הוא לא מאכזב (בכלל, השוודים די אמינים בכל מה שנוגע לאיכות הפופ שלהם).
למצעד הכנסתי את Illusions, אבל לא רק כי הוא הסינגל המרכזי מתוכו, אלא גם כי:
1. הוא משקף נהדר את רוח האלבום (מה שאומר שהבחירה בו כסינגל היתה מוצלחת).
2. הוא מתהדר בווידאו מז'אנר שאני מאוד אוהב: קליפ ריקודים. זה לא הקליפ האחרון במצעד הזה שתראו בו אנשים יוצאים במחולות, ובסוף המצעד אני מתכנן גם להעלות פלייליסט שלם של קליפי הריקודים שאהבתי השנה.
אז שווה להישאר, נראה לי, לא?

——————————–

מקום 30:
מדהים מה שהפקה מושלמת יכולה לעשות לשיר.
אני לא מת על מוזיקה שחורה (אף על פי שיש לה עוד נציג בהמשך המצעד), כך שסביר להניח שאם Mapei היתה שרה את השיר הזה בעיבוד רגיל, או אולי אפילו א-קפלה, הייתי אומר לעצמי "וואלה, קול יפה (ובחורה שווה)" ומדפדף הלאה אחרי חצי דקה.
אבל כבר מהשניה הראשונה של השיר, עם הגיטרה העירומה והסאונד הכאילו-שרוט, נדלקתי. אחר כך מצטרפות נקישות האצבע וקולות הרקע החמודים, וכש-Mapei פותחת את הפה שלה, כבר יש מאחוריה מעטפת מוזיקלית שלמה שהופכת הכל לחוויה אחרת לגמרי.
זה השיר היחיד ששחררה עד היום הבחורה המוכשרת הזאת, סוג של קֶליס-למתקדמים, שגדלה ברוד איילנד אבל חיה הרבה שנים בשטוקהולם (שוב השוודים האלה, יום שני ברציפות). מסתבר שהיא התארחה כבר בקטעים של כמה אמני היפ-הופ ואר-אנ-בי אחרים, אבל את קריירת הסולו שלה היא מתחילה בחודשים אלה ממש.
אני כבר מחכה בקוצר רוח לשירים נוספים.

———————————-

מקום 29:

כיאה ללהקה ששמה כשם להקת קאברים ישראלית מהניינטיז, הקרוקודיילס לא ממש מנסים לעשות שום דבר חדש.
לקראת פרסום הפוסט הזה, ישבתי הבוקר והקשבתי לכל ארבעת האלבומים שהם הוציאו עד היום (בחמש שנים בלבד! חתיכת הספק), והבנתי שהם לא רק עושים מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו לפני 25 שנה, הם גם עושים אותה שוב ושוב. בניגוד ללהקות אחרות, שמנסות לקחת סגנונות מוזיקליים מפעם ולהוסיף להם טוויסט עדכני, התנינים אפילו לא מתיימרים לחדש.
חבורת השו-גייזרים האלה מסן דייגו נשמעים כמעט בול כמו הג'יזס אנד מרי צ'יין, ולפרקים מבליחים אצלם גם רגעי סטון רוזס קלים. הדבר המוזר הוא, שבזמן אמת בכלל לא אהבתי את הסגנון הזה. הוא היה כבד מדי בשבילי, מהורהר מדי, מרוחק מדי. אני העדפתי אז את סופרגראס ואת בלר.
אבל איכשהו, בפרספקטיבה של היום, יש משהו מנחם בלדעת שאנשים עדיין עושים את המוזיקה הזאת. אם תרצו, זה קצת כמו 'הבית של פיסטוק' – לא ממש אהבתי את התכנית הזאת כשהייתי ילד, אבל אני שמח מאוד שהילדות שלי רואות אותה היום.
היה קשה לי לבחור איזה שיר להכניס למצעד מתוך האלבום שהם הוציאו השנה, Crimes of Passion, ששומר על רמה אחידה כמעט לכל אורכו. בסוף בחרתי את השיר הזה, כי בתכל'ס, הוא זה שהכי נדבק לי מההתחלה.

——————————
מקום 28:

קיץ 1999, משרד צבאי אי שם במרכז הארץ. בגלגל"צ מתנגנים הצלילים הראשונים מתוך I'm Outta Love של אנסטסיה, ואני רוטן בקול רם, אולי רם מדי: "אלוהים ישמור, למה עדיין ממשיכים להחתים זמרות עם קול כזה? זה כמו ציפורן על לוח, הקול שלה."
והנה, 14 שנה אחר כך, השיר הזה שלמטה הוא אחד מ-30 שירי השנה שלי. אז נכון, אני עדיין חושב שג'ון ניומן הוא זמר מעצבן, עם קול צורמני ורק-כאילו-מגניב, וממעט הדברים האחרים שלו ששמעתי לא התרשמתי בלשון המעטה; אבל מה לעשות, לשיר הזה יש וייב נהדר, הפקה מוצלחת, וקליפ חמוד (עוד אחד מקליפי הריקודים המוצלחים של השנה) עם סוף מפתיע.
בניגוד לרוב שירי המצעד הזה, נדמה לי שהשיר הזה זכה גם להצלחה כלשהי בארץ (שמעתי אותו מתנגן בבאולינג בנתניה, לפני ביונסה ואחרי ג'ורג' מייקל – זה אומר משהו, לא?), אז אולי חלקכם מכירים אותו.
אם לא – תיהנו.

——————————

מקום 27:

לא הרבה דברים משמחים יצאו בשנים האחרונות מדטרויט. מהעיר שהיתה פעם פאר התעשייה והתרבות של מעמד הפועלים האמריקני, נשאר בעיקר מעמד פועלים, והעיר (כך לפחות היא מצטיירת בתקשורת) מלאה בעוני, בהזנחה ובבתים עזובים.
אבל במרתף של בית אחר בפאתי העיר, התחילו לפני ארבע שנים לנגן להנאתם שני מוזיקאים מקומיים צעירים (וקצת מוזרים) בשם דניאל זוט וג'וש אפשטיין.
הם בכלל לא התכוונו להוציא את החומרים שלהם החוצה. הם אפילו נתנו לעצמם שם מגוחך, שיבוש מכוון של שמו של נהג מירוצים פופולרי.
אבל מפה לשם, המוזיקה יצאה החוצה. השניים הוציאו אלבום אחד מצוין ב-2010, והשנה הוציאו גם אי. פי. וגם אלבום נוסף, מלאים בשירים שמצליחים לשחק על הגבול המאוד-מטושטש בין המהורהר למקפיץ, בין הרציני למגניב.
אם תרצו – מעין ביץ' בויז מודרניים. ובעיניי, המוזיקה שלהם חדשנית ומרעננת לא פחות מכפי ש-Pet Sounds היה בתקופתו.
האמת – השיר שבחרתי למצעד קצת עושה עוול ליצירה של Dale Earnhardt Jr. Jr. יש לו ניחוחות של להיט-ריקודים-אינסטנט (אף על פי שבעיניי הוא הרבה יותר מזה), ואולי יש באלבום המלא שירים יפים ושלמים יותר ממנו (מומלץ לדגום את זה, למשל).
אבל השיר הזה שלמטה הוא זה שגרם לי להתאהב בהם, ועל כך אני שומר לו אמונים.
אזהרה: הפזמון מידבק.

———————-

מקום 26:

והפעם, בלי חפירות.
בינינו, אתם לא צריכים לדעת הרבה יותר חוץ מזה שלזמרת הזאת קוראים Lyla Foy, שעד ממש לא מזמן היא כינתה את עצמה WALL אבל עבר לה, שהיא מלונדון ושיש לה קול פעמונים.
אה, וגם הקליפ יפה להפליא.

—————————

מקום 25:

השיר שבמקום ה-25 נשמע (ונראה) שונה מכל מה ששמעתי (וראיתי) השנה.
והדבר היחיד שמתחרה במגניבות האינסופית של השיר הזה (בעיניי), זה הסיפור הקצת משונה שלו.
Joe Gideon and the Shark הם צמד לונדוני חמוד, אח ואחות בשם גדעון ו-ויוה זייפרט (לשעבר מתעמלת אולימפית), שבארבע שנות פעילותם הוציאו בעיקר קטעים קצת ניק-קייביים באופיים, שבהם האח ג'ו דופק נאומים ומספר סיפורים על רקע דיסטורשני די בסיסי. סה"כ נחמד, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה.
השנה, הם פתאום הביאו את היציאה החד-פעמית הזאת, שבה, לשם שינוי, דווקא האחות ויוה שרה (בקול מעוות, אבל שרה), על רקע לופ מקפיץ ומגניב של אורגן, גיטרה ותופים.
מה שעוד יותר מוזר הוא, שאני חורש על השיר הזה כבר כמה חודשים, ורק בבוקר פרסום המצעד (!) גיליתי שהוא בעצם חידוש לשיר נשכח של להקת פאנק אמריקנית (די מחורבנת) בשם Dead Moon.
אם אי פעם ישאלו אותי על קאבר שמתעלה על המקור בכמה וכמה רמות, זאת דוגמה ממש מצוינת.

———————

מקום 24:

אחד הדברים שביאסו אותי במיוחד בשנה הזאת, שבה חזרתי להאזין למוזיקה חדשה, היה שלא היו כמעט אמנים שאהבתי יותר משיר אחד שלהם. זו היתה קצת שנה של "וואן היט וונדרס" בשבילי.
בחלק מהפעמים זה היה בגלל חוסר סבלנות שלי (אולי אם הייתי מקשיב יותר לשירים האחרים הייתי מחבב גם אותם) וברוב הפעמים פשוט כי ככה זה – שיר אחד טוב וזהו.
בגלל זה שמחתי כל כך לגלות, יחסית לקראת סוף השנה, את ג'יימס מאת'י, ג'ינג'י לונדוני רגיש ומוכשר שהעניק לעצמו את שם הבמה הקצת-יומרני 'ברברוסה'.
ברברוסה, שעד לאחרונה הופיע עם חוזה גונזלס, אייקון פולק בינלאומי שגם אותו בעוונותיי הכרתי רק השנה, הוציא השנה שלושה סינגלים מתוך אלבום בכורה, וכל אחד מהם היה יפה יותר מקודמו. בסופו של דבר בחרתי ב-The Load פשוט כי הוא היה הראשון ששמעתי.
מבחינה מסוימת, הקול של ברברוסה מזכיר מאוד את הקול של גונזלס, אבל ההפקה אצלו הרבה יותר מעניינת ומגוונת. כל אחד משלושת השירים נשמע קצת אחרת, וכולם ביחד יוצרים שלם מופלא ונעים שמגדיר היטב את הפרסונה המוזיקלית העצמאית שברברוסה מנסה לבנות לעצמו.
את האלבום במלואו טרם שמעתי, אבל אני מאוד סקרן.

——————————

מקום 23:

לורה וולש (Welsh) היא עוד אחת מתוצריו האינסופיים של גל זמרות הסול-פופ הלבנות ששוטף את העולם מאז הפציעה אדל לחיינו.
השנה היא הוציאה כמה סינגלים ראשונים, ולפי האתר שלה אף הקיפה את עצמה במערך יח"צ לא רע, אבל למען האמת רוב השירים שלה לא הותירו בי רושם חדשני במיוחד.
על רקע האפרוריות הכללית הזאת, מתבלט במיוחד הסינגל המרכזי Cold Front, שאותו היא הוציאה באביב, ושכרגיל במקרים האלה, פשוט מלווה בהפקה הרבה יותר מעניינת ומדויקת מאשר יתר השירים.
והקליפ, או לפחות החצי הראשון שלו, פשוט יפהפה.

———————

מקום 22:

טוב, רגע, הבהרה.
זה לא ששמעתי השנה רק 21 שירים יותר טובים מהשיר הזה. למעשה, בגדול, מדובר בזבל מוזיקלי מזוקק.
אבל המקום ה-22, כך החלטתי בצורה שרירותית לחלוטין, ייבחר בשיטת הפריימריז של מפלגת העבודה. כמו ששם יש שיריון לקיבוצים, לנשים ולבני מיעוטים, אצלי יש שיריון לגילטי-פלז'רים.
והשיר הזה הוא מבחינתי לגמרי הגילטי פלז'ר של השנה. אני מחבב את קייטי פרי עוד מאז I kissed a girl הדבילי והמתוק, ואף על פי שאני יודע שמדובר בדימוי שמנסה (ומצליחה) למכור לי המכונה המשומנת שמאחוריה, יש משהו בלוק הזה, של "השכנה-הסתמית-המצחיקולית-והמוזרה-ממול", שמגניב אותי הרבה יותר מבובות אקזוטיות כמו ריהאנה או כל טין-איידול אחר בימינו.
השיר הזה, הומאז' מקושקש לכל מיני שירי אייטיז נשכחים, תפס אותי כבר בשמיעה הראשונה ברדיו, וכן, הוא מאוד חמוד בעיניי. Sue me.
(וממש ברגע האחרון נתקלתי בקליפ הליריקס הזה, ואני שמח מאוד, כי את הקליפ הרשמי של השיר אני לא סובל).

———————————-

מקום 21:

את The Joy Formidable הכרתי לראשונה במצעד השנתי של יאדו בשנה שעברה, ונדלקתי מיד.
השלישיה הוולשית הזאת (אח, לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה) עושה רוק ניינטיזי מהוקצע, בלי חוכמות ועם המון רוח נעורים – דיסטורשן, סולנית מגניבה, ובס-תופים מושלם שמזמין ריקודי פוגו והד-בנגינג כאילו פסטיבל ערד מעולם לא נגמר.
את הסינגלים המרכזיים שלהם מתוך האלבום השלישי והאחרון שלהם (לבינתיים) הם הוציאו כבר ב-2012, אבל את האלבום עצמו בינואר השנה, ואחר כך שחררו גם את הקליפ המצוין הבא ל-Little Blimp.
כשבניתי את המצעד חיבבתי את השיר הזה פחות משני הסינגלים שקדמו לו, אבל ככל שאני מקשיב יותר לאלבום, הוא ללא ספק הפייבוריט שלי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s