מצעד 2013 – מקומות 20-11

מקום 20:

כמה נחמד שלפעמים 2 דקות וחצי של קסם מביאות אותנו לגלות עולם מוזיקלי נפלא שלא הכרנו.
"תזמורת בני התמותה האלמונית" היא עוד נציגות ניו-זילנדית גאה במצעד הזה. הם הוציאו בתחילת השנה את האלבום השני שלהם, שנקרא פשוט II (ובהמשך השנה גם אי. פי. קצר עם גירסאות אקוסטיות לחלק מהשירים), והשיר הזה, שצועד במקום ה-20, דרבן אותי לדגום מיד את שני האלבומים שהוציאו עד כה – ואני מאוד שמח על כך.
השלישיה הזאת משלבת בין פסיכדליה סיקסטיזית (יש בסאונד שלהם משהו שמזכיר את "האיש שראה הכל" של רוקפור) לבין לואו-פיי קצת יותר מודרני, ועושה את זה נהדר. המילים שלהם די מלנכוליות – וריאציות על נושא הבדידות בעולמנו הקר והמנוכר – אבל יש במוזיקה שלהם גם מעין שעשוע תמידי, אפילו מקפיץ, שפשוט עושה מסאז' לאוזן.
במידה מסוימת, השיר הזה לא מייצג נאמנה את הסגנון שלהם (הוא מזכיר לי קצת את ה-Shins שאהבתי פעם), אבל אפשר לזהות בו את הסאונד הייחודי שלהם, והוא מהווה מקפצה נהדרת לאלבום המלא.
חוץ מזה, הקליפ שלו מצליח להעלות בי חיוך מריר בכל פעם מחדש.

——————

מקום 19:

"חיכיתי למשהו, ומשהו מת.
אז חיכיתי לשום דבר, ושום דבר לא הגיע."
היש שורות מדכדכות יותר בשפה האנושית? קשה לי לחשוב על כאלה.
ובדרך כלל, אני לא חסיד של שירי דיכאון ואובדן. ובכל זאת, ה-Villagers מדאבלין מצליחים לקחת את שתי השורות האלה ולהפוך אותן ליצירת פופ אקוסטית קטנה ונעימה לאוזן, שמצליחה בו-זמנית לנסוך גם דיכאון וגם אופטימיות זהירה.
השיר הזה יצא בסוף 2012 (ובגלל זה לא נכנס בתחילה למצעד שלי), אבל עידו שכנע אותי שרשמית אפשר לשייך אותו ל-2013, גם בגלל שהאלבום המלא יצא השנה.
מהאלבום המלא, שנקרא Awayland, לא נפלתי, אבל האטיטיוד הכללי של 'הכפריים' הוא בהחלט לטעמי – הם אוהבים לספר סיפורים קטנים ונוגעים ללב, ומלווים אותם במוזיקה שגם אם היא לא תמיד סוחפת, היא תמיד עושה חסד עם הסיפור.
ובכל מקרה, השיר הזה בהחלט שווה את הכל.
אה, ובשום אופן אל תפספסו את הקליפ שלו – בעיניי, יצירה קולנועית-מוזיקלית מושלמת של שלוש דקות.

—————————

מקום 18:

מאז שנות ה-80, פחות או יותר, מזרימה איסלנד יותר ויותר אמנים לסצינת האינדי העולמית. זה התחיל בטפטוף קטן, הלך והתגבר בשנות ה-90, ונדמה שבעשר השנים האחרונות כמעט כל איסלנדי שלישי מקים להקה (בכל זאת, מדובר במדינה של בקושי 350,000 איש).
אני, נעבעך, אף פעם לא התחברתי לווייב האיסלנדי. ביורק הלחיצה אותי, סיגור רוס הותירו אותי בעיקר מבולבל, ואת Mum ופסקל פינון לא הכרתי עד השבוע ולא הרגשתי שפספסתי משהו. הלהקה האיסלנדית היחידה שחיבבתי אי פעם היתה Gus Gus, וגם זה רק בגלל שני שירים מהממים מסוף הניינטיז. המוזיקה של הנורדים מהאי הרחוק היתה תמיד קצת מהורהרת מדי בשבילי, קצת מנותקת, קצת אוונגרדית אפילו בשביל חובב קצוות כמוני.
לכן, כששמעתי את הסינגל הנהדר הזה שהוציא סין פאנג השנה, הופתעתי מאוד לגלות שהוא מארץ המונוטוניה האינסופית. ליין הפסנתר המלבב, קולות הרקע המשתלבים נפלא, והתופים הסוחפים – כולם מצליחים לשקף רגישות עצומה גם בלי לאבד את המלודיה הנעימה.
מאז לא שמעתי מסין פאנג עוד משהו שהלהיב אותי עד כדי כך, אבל היי, גם שיר אחד הוא התחלה לא רעה לנירמול יחסים עם מדינה שלמה.

———————

מקום 17:

עם כל המוזיקה המשובחת החדשה ששמעתי השנה, ה-White Lies היו ללא ספק התגלית הכי גדולה שלי. בדיוק ברגע שבו מאסתי סופית בקילרז ההולכים ומדרדרים (ושבוע אחרי שראיתי אותם סוף סוף בהופעה והנחתי את החלום הזה מאחוריי), צצו להם השקרים הלבנים וסיפקו לי מעין קילרז משודרגים, גירסה 2.0, רעננה וצעירה יותר – רוק קצבי, על גבול הקיטש הבומבסטי, ששואב הרבה השראה מהאייטיז אבל לא רק.
השניות הראשונות והסוחפות של השיר הזה הם הצלילים הראשונים ששמעתי מהלהקה הכל-כך-בריטית הזאת, וקשה היה שלא להיסחף אחריהן – בלי אינטרו, בלי פייד-אין, בום-טראח בס-תופים ותיכף-ומיד הקול העמוק והמלטף של הסולן הארי מקוויי.
אחר כך באו עוד כמה סינגלים, ואלבום מלא נהדר, ואז גם השלמתי את שני האלבומים הראשונים שלהם (הראשון מעולה, השני ככה ככה), והנה יש לי להקה חדשה לחכות להופעה שלה.
(וכמובן, גם הקליפ הזה – שמבוסס על מותחן בוליוודי מהסיקסטיז! – ייכנס לפלייליסט קליפי הריקודים המוצלחים של השנה).

——————–

מקום 16:

אחת הלהקות שעשו לי את השנה בגדול הן Haerts (כן, ככה, עם a לפני ה-e, כנראה לצורכי גיגול אפקטיבי), רביעיית סינת-פופ מברוקלין, שמתהדרים בזמרת גרמנייה נהדרת ובסאונד אפלולי אך מרקיד להפליא, שקשה להכחיש את נוכחותם של האייטיז בו.
2013 היתה שנת הפריצה שלהם, ואף על פי שהוציאו רק ארבעה שירים (במסגרת אי. פי. קצרצר) הם לא פספסו אפילו בשיר אחד – כולם מצוינים בעיניי.
השיר הזה הוא אחד האהובים עליי, גם (אבל לא רק) בגלל הקליפ היפהפה שלו, שצולם במועדון ריקודים סלוניים בלוס אנג'לס, בהשתתפות רקדנים מן היישוב שנוהגים לפקוד את המקום.
כמעט עושה חשק להירשם לחוג סלסה.

—————————-

מקום 15:

כמה אני אוהב את הריזל קיקס?
אני כל כך אוהב אותם, ששני האלבומים שהם הוציאו עד היום, ושאותם שמעתי במלואם הבוקר, הם אלבומי ההיפ-הופ הראשונים והיחידים שהאזנתי להם אי פעם מההתחלה ועד הסוף.
כמו שכבר כתבתי אי שם בתחילת המצעד, יש לי קצת בעיה עם מוזיקה שחורה, ועם היפ הופ בפרט. בעיקר בגלל שמוזיקלית זה לא מדבר אליי, אבל גם בגלל האטיטיוד: אמני היפ הופ תמיד נראים לי מגניבים מדי, גברים-גברים מדי, מסוג האנשים שלא הייתי מסתדר איתם בתיכון, למשל (כן, אני יודע שלא כולם כאלה, אבל זאת התחושה שלי, תזרמו איתי).
וזו אחת הסיבות שנדלקתי על הצמד הזה מהשניות הראשונות של השיר הזה: הם מגניבים, אבל הם גם קצת חנונים. הם עושים מוזיקה שהיא לגמרי כאן ועכשיו, אבל יודעים לשלב בה בצורה ממש מופלאה אלמנטים של אולד-סקול. הם יורים את קטעי הראפ שלהם כאילו שנולדו בדאונטון אל. איי, אבל הם בעצם שני בריטים בני-טובים מברייטון (אחד מהם בכלל חצי לבן, לא שזה משנה משהו). הם מצחיקים נורא ועושים שטויות כמו שרק בני 20 וקצת יכולים, אבל הם גם יודעים להיות נוקבים ורציניים כשהם רוצים.
אבל האמת, הסיבה העיקרית שנדלקתי על השיר הזה היה סימפול הפסנתר והחצוצרות שפותח אותו, ומלווה אותו לכל אורכו. כל מה שמגיע אחרי התחלה כזאת, הוא בחזקת בונוס בלבד. בונוס טעים.

ולמי שצריך עוד הוכחה למגניבות האינסופית שלהם, זה השיר האהוב עליי מהאלבום הראשון שלהם, מ-2011. בקליפ של השיר, אחד המגניבים שראיתי מימיי, מתארחות האמא והדודה של אחד מחברי הצמד, שתי בריטיות לבנבנות שנושקות לחמישים, והן דופקות ליפסינק-ראפ שלא היה מבייש ניגאז פרום דה הוד. כמו שאומרים בכפר יונה: וויקֶד!

——————

מקום 14:

אומרים שבני זוג נעשים דומים עם השנים, נכון?
אולי בגלל זה, כששמעתי בפעם הראשונה את ה-Chvrches (כן, ככה, עם V; אולי נקרא להם "כנסיבֹת"?), הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כמה אילנה תאהב אותם, והדבר השני היה: ואללה, בעצם, גם אני.
מסתבר שגם אני, עם פוביית האייטיז שלי, למדתי עם השנים לחבב את הסינתיסייזרים הקודרים ואת התופים המהדהדים של העשור המשונה ההוא. ובעיניי, אין היום להקה שמבטאת בצורה אותנטית יותר – וגם איכותית יותר – את רוח הרנסנס של האייטיז, כמו השלישיה הזאת מגלאזגו.
השיר הראשון ההוא ששמעתי, Lies, יצא כבר בשנה שעברה והגיע למקום ה-20 במצעד השנתי של עידו, אבל בעיניי הוא היה שיר השנה. השילוב בין הביטים המדהימים, המילים הנוקבות והקול המלטף, הספק-ילדותי, של לורן מייברי המהממת (נו, סקוטית ג'ינג'ית, אני לא באמת עומד בזה) היה הדבר הכי רענן ששמעתי מזה הרבה זמן.
במהלך 2012 ו-2013 הם הוציאו עוד כמה סינגלים, כולם נהדרים, ובקיץ יצא האלבום המלא. בהתחלה קצת התאכזבתי ממנו, אבל הוא גדל עליי מהאזנה להאזנה.
למצעד שלי נכנס סינגל אחר, Recover, שהוא קצת פחות טוב מ-Lies אבל עדיין מופלא.
(אה, כן, ואילנה אהבה, ברור).

——————————

מקום 13:

זהירות, הברייקדאנס חוזר!
הסוויס ליפס היו פעם Ten Bears, חמישה חבר'ה ממנצ'סטר שהקימו עוד אחת מאינספור הלהקות האלה שמחפשות את דרכן ללא הצלחה רבה, ואז פתאום מצאו את עצמם, החליפו שם, עדכנו את הסאונד, והתחילו לעורר קצת יותר הייפ.
הסינגלים הבודדים שהוציאו עד היום השפתיים השוויצריות מנסים – ודי בהצלחה בעיניי – לשלב בין גיטרות לבין דאנס-פופ אלקטרוני, בהמשך למסורת המבורכת של אבותיהם הרוחניים ובני עירם, כמו הפי מאנדייז והשרלטנז.
את השיר הזה שמעתי אי-שם באמצע השנה, והוא הגניב אותי מאוד, אבל בעיקר כדאחקה, והזכיר לי קצת את הסיזר סיסטרס. כששמעתי את השירים האחרים שלהם, הבנתי שיש כאן משהו קצת מעבר לזה, ועכשיו אני מחכה בכליון עיניים לאלבום המלא.
הקליפ, אגב, הוא אוסף של קטעים מתוך סרט של יואל זילברג (!) הישראלי שנקרא "שיגעון הברייקדאנס" – והוא מגניב לגמרי.

—————————-

מקום 12:

ושוב בפינתנו: בלי חפירות.
Magic Arm הוא בעצם מרק ריגלספורד, בחור צעיר וסופר-מוכשר ממנצ'סטר (שוב מנצ'סטר, זה היום השני ברצף) שמנגן בכל הכלים (!) בשיריו, והוציא השנה אלבום מהורהר, מלודי ויפהפה.
אני הכי אהבתי את השיר הזה, אבל למען האמת כל האלבום שווה האזנה.

ותקשיבו גם לזה.

——————————-

מקום 11:

בנקודת המפגש (הדי קטנטנה, יש להודות) שבין לילי אלן לאדל, התמקמה לה השנה קלואי האול, ג'ינג'ית לונדונית חמודה בת 18, שהוציאה אי.פי. בכורה בשם Rumour.
אני חייב להודות שבפעמים הראשונות ששמעתי אותה היא קצת עצבנה אותי, היא נראתה לי כמו סתם-עוד-ילדה שמישהו מנסה לשווק בתור הדבר הבא, ולהדביק לה גם מין תווית סקסית כזאת, עם המון קלוז-אפים על הנמשים האינסופיים שמעטרים את פניה.
אבל כעבור כמה חודשים נתקלתי בה שוב במקרה, עם השיר הזה, והוא הדליק אותי לגמרי. זה סוג של שיר פופ מושלם: הפקה מהוקצעת, מילים עגמומיות אבל לא עמוקות במיוחד, קול נהדר, וכמובן המבטא הזה שאי אפשר לעמוד בפניו.
אני מקווה מאוד בשבילה שהיא לא תהפוך לבובה של יחצ"נים, ובינתיים אני בעיקר שמח לגלות שגם זה, הלהיט הכי גדול והכי קליט שלה, לא עבר את מיליון הצפיות ביוטיוב. מתאים לנערה הזאת להישאר הממתק הנדיר שהיא.

וגם זה חמוד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s