המצעד השנתי שלי, מקומות 10-1

מקום 10:

יוֹאָן לֶמוּאן הצרפתי הוא קודם כל אמן ויזואלי – הוא מעצב גרפי במקצועו, הוא ביים קליפים (מרשימים) ללאנה דל ריי ולקייטי פרי, בין היתר, והוא מגה-היפסטר שנראה ומתלבש כמו מגה-היפסטר.
אבל חוץ מכישרון חזותי מוכח, יש לו גם אוזן מוזיקלית מאוד ייחודית. ובשנתיים האחרונות הוא מפתח קריירה יפה כסינגר-סונגרייטר, תחת שם הבמה Woodkid, קריירה שהגיעה לשיאה באלבום שהוציא השנה, The Golden Age.
כל הקטעים באלבום מתהדרים בשילוב הקצת-מוזר בין הקול המלטף של למואן לבין ההפקה המתוזמרת והבומבסטית שמסביבו (סגנון שמוגדר כ"ניאו-פולק", או "אינדוסטריאל-פולק", אם תרצו), ובעיניי השילוב הזה יוצר הרבה רגעי קסם – ואחד היפים שבהם הוא השיר הזה, שיש לו שם נורא בנאלי אבל המילים שלו חותכות את הנשמה.
וכמובן, גם הקליפ, אין מילה אחרת, מרשים (אם כומר רוסי חתיך וקריפי שנראה כמו אסי כהן הצעיר זה מה שעושה לכם את זה. אם לא, תעבירו ישר ל-1:33). הקליפ הזה הוא המשך למעין טרילוגיית קליפים שהוציא וודקיד בשנתיים האחרונות, ושאחד מהם אפילו זיכה אותו במועמדות לגראמי.


—————

מקום 9:

חלק קטן מהשירים במצעד הזה נכנסו אליו בלי בדיקת רקע מעמיקה. פשוט שמעתי שיר שאהבתי, הכנסתי אותו לפלייליסט שלי, ואחר כך גם הכנסתי אותו למצעד שלי. ברוב המקרים התכנון היה לנצל את הבוקר שלפני פרסום השיר במצעד כדי לבדוק קצת מי ומה וגם לשמוע עוד שירים של אותו אמן, בשאיפה אלבום מלא.
כך קרה שרק הבוקר, גיליתי ש-Junip, הלהקה שבמקום השמיני, היא פרויקט-צד של אמן האינדי-פולק השוודי המצליח חוזה גונזלס, ושבעקיפין, זאת בעצם נציגות שניה שלו במצעד שלי, אחרי ברברוסה, אחד מזמרי הליווי שלו, שצעד פה במקום ה-24.
ובמקרה לגמרי, שעתיים אחרי שגיליתי את זה, פורסם גם שג'וניפ מגיעים לארץ עוד חודשיים. כך שלא היה לי יום הולם מזה לשמוע את כל האלבום שלהם – מי יודע, אולי אני עוד אמצא את עצמי בבארבי באמצע פברואר.
אחרי שתי האזנות ראשוניות, לא נראה לי. אני אוהב את הקול של גונזלס ואת הווייב הכללי שלו, אבל בעיניי, האלבום הזה הוא טיפה חדגוני, ואין בו עוד שירים מצוינים כמו Line of Fire, שבניגוד לרבים משירי המצעד הזה, נמצא עדיין בשלב שבו הוא הולך ומתחבב עליי משמיעה לשמיעה.
אני מת על שירים שמתחילים רגוע ומתפתחים לאט לאט, מוסיפים עוד ועוד שכבה מוזיקלית, ו'קו האש' הוא דוגמה מצוינת לאחד כזה.
מי יודע, אולי אם הייתי ממשיך להאזין לו עוד חודש הוא היה מגיע אפילו יותר גבוה.

—————–

מקום 8:

זו היתה שנה מעניינת לארקטיק מאנקיז.
מצד אחד, רוב אבירי האינדי הפנו אליהם את גבם, בטענה שהם איבדו את הייחוד שלהם.
מצד שני, המיינסטרים (לפחות אם לשפוט לפי הרדיו הישראלי, שבדרך כלל מושפע ממקביליו בחו"ל) קיבל אותם בזרועות פתוחות וחשף אותם לקהלים שלא הכירו אותם קודם.
בתווך עמדו מעריציה הוותיקים של הלהקה וחככו בדעתם למי הם מאמינים יותר.
ומול כל אלה ניצבתי אני, שאמנם שמעתי בעבר הבלחות מהקופים פה ושם, וחיבבתי את מה שאהבתי, אבל אף פעם לא ממש התחברתי. איכשהו זה תמיד היה נראה לי כמו עניין של גיל: האנרגיות שלהם היו במקום הנכון מבחינתי, אבל הם היו קצת מהירים מדי, קצת חדים מדי, קצת שנונים מדי, ואני איש בא בימים, אב לילדים, מה לי ולכל הטסטוסטרון המתפרץ הזה.
ומהבחינה הזאת, האלבום שהוציאו השנה הארקטיק מאנקיז השנה, AM, התאים לי כמו סיר לכפפה. הם האטו את הקצב, אבל לא עד כדי בלדות מאוסות. אלכס טרנר עדיין יורה את השנינויות שלו בכיף, אבל ג'וש הום – איש הקווינז אוף דה סטון אייג', שהפיק להם גם את האלבום הקודם – נוסך עליו את הסוטול הקליפורני שלו מצד אחד, ומצד שני ממסך אותו בעננה מרהיבה של גיטרות שמונעות ממנו להפוך לקלישאת מיינסטרים.
אז כן, מה לעשות – אני מוצא את עצמי בצד של גלגלצ הפעם. AM הוא אלבום נהדר, ולמען האמת התקשיתי לבחור שיר אחד ויחיד מתוכו. הפייבוריטים שלי כל הזמן התחלפו, אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי, שמרן שכמוני, לסינגל המוביל מתוך האלבום, פשוט כי לדעתי הוא מבטא הכי טוב את רוח האלבום.

—————–

מקום 7:

האמת, קצת קשה לי להסביר למה זה לא שיר השנה שלי.
כי בסך הכל, אני די מאוהב בשיר הזה.
מבחינת יופי, יופי טהור, זה השיר הכי יפה ששמעתי השנה. הוא זך וצלול והוא מענג אותי מתחילתו ועד סופו. מהחצוצרה שפותחת אותו ועד זו שנועלת.
והמילים שלו יפהפיות.
והקליפ שלו הוא אולי הפיסה הקולנועית הכי מרגשת שראיתי השנה. חכמה ונוגעת ללב ואופטימית ומדכדכת ומתוקה ומרירה ומה לא. ועוד מככב פה ג'ון סים, אחד השחקנים הבריטיים הטובים של תקופתנו, שעבורי בכלל תמיד יישאר דני קבאנה מ"האגמים".
והשילוב בין הלחן לטקסט לווידאו פשוט מושלם. בתוך כמה שבועות מהרגע ששמעתי אותו, השיר הזה כבר הצטרף לנבחרת אקסקלוסיבית של שירים, מכל הזמנים, שמעוררים בי צמרמורת כשאני שומע אותם.
ואני גם אוהב את I am kloot, שעושים מוזיקה מאוד נעימה וקומוניקטיבית, ואיכשהו תמיד נשארו מחוץ לרדאר. חיבבתי את האלבום הראשון שלהם לפני 12 שנה, והאמת שלא ידעתי שהם עדיין פעילים. והשילוב בין השירים הקטנים והנוגעים שלהם לבין ההפקה של גאי ג'ארווי חביבי מ-Elbow נשמע נהדר.

אז למה זה לא שיר השנה שלי? אולי דווקא בגלל שזה שיר כל כך על-זמני, שהייתי יכול להתאהב בו גם לפני 10 שנה ולפני 20 שנה. ואיכשהו התואר "שיר השנה" לא כל כך הולם אותו, קצת קטן עליו.
אז מקום שביעי, שיהיה. העיקר שיהיה שם.

—————–

מקום 6:

השיר המגניב והאולטרא-מרקיד הזה הוא דוגמה מובהקת להחלטה העקרונית שלי להרכיב את המצעד הזה משקלול ההעדפות שלי בנקודות זמן ספציפיות לאורך השנה, ולא בזמן עריכת המצעד אי שם בנובמבר.
זה אומר, בקיצור, שבחודש מאי שמעתי את השיר הזה בריפיט, בלי הכרה, אולי חמש פעמים ביום, ועכשיו, אפעס, כבר קצת קשה לי איתו.
אני עדיין חושב שהוא נהדר: שהמפיק הצרפתי Yuksek בנה לו מעטפת מוזיקלית מהממת ורבגונית, שהזמרת הדנית המכנה את עצמה Oh Land מצליחה להישמע לאורך השיר כמו שילוב מופלא בין אגנתה פאלסקוג, אנני לנוקס ורושין מרפי (הסולנית של מולוקו), ושהוא משאיר אחריו שובל אינסופי של כיף.
אבל עכשיו אני מעדיף שאחרים ישמעו אותו. אני אחכה בסבלנות עד מחר למקום החמישי.

——————

מקום 5:

שוב פעם האייטיז האלה.
עם התופים הדרמטיים שלהם והפסבדו-גיטרות והקלידים האווירתיים ותחושת החורף התמידית.
איך בזמן אמת ממש שנאתי את השירים האלה, ואיך פתאום השנה גיליתי שהם ממש עושים לי את זה.
את חיבתי ל-Haerts חשפתי כבר במקום ה-16, ועכשיו הם חוזרים למצעד שלי עם השיר שהכי אהבתי מהאי.פי. הקצרצר שהוציאו. רק אחרי שהתאהבתי בשיר הזה שמתי לב פתאום שהסולנית נשמעת קצת כמו שילוב בין גוון סטפני לאיזו זמרת מסרט של מולי רינגוולד, וטיפה התביישתי.
אבל מה לעשות, השיר הזה לגמרי עושה לי את זה. כן, נו, במיוחד סולו השירה ב-2:08, ואחריו התופים המתגלגלים, שביחד תמיד נשמעים לי כמו רוח קלה שלאט לאט מתגברת לסופת רעמים.
תחושת חורף תמידית, כבר אמרנו.

————–

מקום 4:

השיר הזה הוא ללא ספק להיט הפופ הכי גדול שלא שמעתם השנה.
למען האמת, לא ברור לי למה לא שמעתם אותו, סך הכל הרדיו הישראלי כבר מצא בעבר להיטים במקומות נידחים יותר משטוקהולם, אבל איכשהו השיר הזה התפספס.
שזה מעולה, כמובן, כי עכשיו הוא רק שלי. ושל אילנה ושל הבנות שלנו. כמות הפעמים שהשיר הזה נחרש באוטו שלנו בנסיעות משפחתיות היא ככל הנראה תלת-ספרתית, והוא אף זכה לשם הצופן "השיר היפה".
טוֹבֶה לוֹ בת ה-22, השוודית החמישית (!) במצעד הזה, עושה אמנם פופ קליל (הקול שלה מזכיר לי קצת את ריהאנה) אבל רואים עליה שבנשמתה היא נערת רוק גותית, ושאין לה שום כוונה להפוך לדיווה. וזה ניכר גם במילים הנהדרות של השיר הזה, שמתארות את כל מה שטובֶה עושה כשהיא מתמסטלת כדי לשכוח מאהובה הנכזב – אוכלת ארוחת ערב באמבטיה, מקיאה בכיור, מתחילה עם אבות בגינה הציבורית, ועוד ועוד. חיים דבש.
לשאלתכם – לא, נעמי וגוני לא יודעות על מה השיר הזה מדבר.
לשאלתכם הבאה – לא, הן גם לא צפו בקליפ.
נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

——————

מקום 3:

קשה לי לחשוב על זמר או זמרת איריים שממש אהבתי לאורך השנים. מבונו (מהשנואים עליי בזמרי היקום) דרך שינייד, מדולורס אוריורדן ועד אנדרו סטרונג, מוואן מוריסון ועד דמיאן רייס. הם תמיד נורא התאמצו אבל אף פעם לא התחברתי אליהם.
וגם אם היו להם פה ושם שירים שחיבבתי, לא זכור לי שיר שננעץ בי כל כך עמוק כמו זה, של סינגר-סונגרייטר מתחיל ודי אלמוני בשם הוזייר.
המעניין הוא, שהוזייר הצעיר דווקא מאוד נאמן למסורת המוזיקלית של בני ארצו, ובתחילת השיר יש בו אפילו משהו שמזכיר לי קצת את רייס, אבל לקראת הפזמון מתחילים הקול היפהפה שלו, והפסנתר המופלא והעוצמתי הזה, לתפוס נפח, והפזמון והבית השני הם כבר התפוצצות אדירה של רגש שקשה לעמוד בה, אירי או לא אירי.
עד היום גם הייתי בטוח שהמילים הנוקבות (והקליפ) של השיר הזה הן מחאה נגד מדיניות האנטי-גייז של הכנסיה הקתולית האירית (מה גם שיש בו קצת אלמנטים גוספליים), אבל היום קראתי עליו עוד קצת ומסתבר שהוא מכוון דווקא נגד רוסיה, אבירת ההומופוביה של המאה ה-21.
ועוד מסתבר שסטיבן פריי, חביבי-משכבר ופעיל להט"בי נמרץ בפני עצמו, המליץ על השיר בחשבון הטוויטר שלו לפני כמה חודשים, ומאז הקליפ הפך ללהיט ויראלי.
אז אם סטיבן פריי אומר, לא תקשיבו?

———————

מקום 2:

ללא ספק, השיר הכי כיפי ששמעתי השנה.
בפעם הראשונה ששמעתי את הצלילים הראשונים שלו, עם השירה המהורהרת והנוגה, קשה היה לי להאמין שהוא יהיה אחד משירי השנה שלי, אבל החגיגה שמתחילה אחרי 50 שניות העלתה חיוך אינסופי על פניי, ששב ונמרח בכל פעם שאני שומע את השיר הזה. לא ייאמן, אבל קשה לי אפילו להימנע משתי מחיאות כפיים קצובות במקומות הנכונים (תקשיבו ותבינו).
המילים הפילוסופיות-בגרוש, סטייל-אריאל זילבר קצת ("מחט בערימת שחת, אבוד אבל בדיוק במקומי, דרכי שלווה, בתקווה שלא אצטרך לתפור יותר בחיים…"), גם נותנות את הקונטקסט הראוי לאווירה של תחילת השיר. וגם מבחינה מוזיקלית – קצב הסקא הנעים והשירה המגניבה של הסולן לוּק לאלוֹנד – השיר הזה הוא קצת זילבר פינת פּוֹליס כזה.
הבורן רפיאנס, להקה קנדית חמודה, פועלים כבר כמעט עשר שנים (חלק מהזמן בשם אחר) והוציאו השנה את האלבום הרביעי שלהם. למען האמת, מהאזנה ליתר האלבום, לא מצאתי עוד פנינים כאלה, אבל השלוש וחצי דקות האלה לגמרי שוות את הכל.

—————————-

מקום 1:

למקומות ראשונים במצעדים (גם אישיים וגם קולקטיביים) מתלווה תמיד תחושת אנטי-קליימקס קלה. התגובה אליהם נעה כמעט תמיד על הסקאלה שבין "באמת? דווקא זה?" לבין "אה, טוב נו, זה היה ברור".
במפתיע או שלא, גם תחושתי האישית לגבי שיר השנה שלי עצמי נמצאת אי-שם באמצע.
כי מצד אחד, כבר מהפעמים הראשונות ששמעתי אותו היה לי ברור שהוא עושה לי נעים הרבה יותר מכל דבר אחר שפגשתי (או אפגוש) השנה.
ומצד שני, אולי דווקא בגלל הביטחון העצום הזה במיקומו, אני מרגיש שעשיתי "דווקא" לשירים אחרים כשלא נתתי להם לעקוף אותו.
וחוץ מזה, זה עוד אחד מהשירים האלה שבשלב כלשהו במהלך השנה הייתי חייב להפסיק קצת לשמוע אותם כדי שלא יימאסו.
ולמרות כ-ל ההסתייגויות האלה, במהלך כמה חודשים באביב, השיר הזה הקפיץ לי את מצב הרוח (ואת הידיים בתנועות תיפוף לא-רצוניות) במשך כל כך הרבה נסיעות, וריצות ערב, ושעות עבודה משמימות, ויותר מזה:
הווייט לייז בכלל, והשיר הזה בפרט, הם בין ההוכחות העיקריות לכך שהיה שווה לי לחזור לשמוע מוזיקה חדשה השנה. נכון, הם עושים רוק נוסחתי להפליא, והם לא מתוחכמים במיוחד, אבל רבאק, הם עושים את מה שהם עושים פשוט מצוין.
יאללה, נתראה בשנה הבאה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המצעד השנתי שלי, מקומות 10-1

  1. איציק הגיב:

    יופי של בחירות!
    אהבתי שני שירים אחרים של I AM KLOOT ולגמרי פיספסתי את השיר והקליפ הנפלא במקום 7.
    אגב,
    קליפ ריקודים (ושיר) מוצלח נוסף שיכול לעניין אותך הוא
    Quadron – Hey Love

    ובהקשר לניינטיז שההשפעה שלהם על המוסיקה השנה היתה גדולה מתמיד לדעתי,
    שים לב לשיר הבא (ולקליפ)
    Swearin' – Dust in the Gold Sack

    שתהיה שנה טובה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s