ההתאהבות המושלמת – השבוע לפני 15 (או 11) שנה

אחד הדברים המגניבים והמדכאים בו-זמנית בבלוג נוסטלגי הוא נקודות הציון.

כן, די קשה להאמין ש-animal nitrate יצא כבר לפני 21 שנה, ובאופן כללי ש-1993 היתה כזאת שנה מופלאה, ועוד יותר קשה להאמין שאנחנו עדיין כאן ועוד אין לנו הליכון.

וכשעברתי לאחרונה על חלק מתחנות התרבות הניינטיזיות שלי, שמתי לב שיש עוד כמה שחוגגות בקרוב אניברסרי עגול (או חצי עגול, בואו לא נתקטנן) וששווה להעיף עליהן מבט מחודש.

הראשונה שתעלה כאן היא דווקא לא הראשונה שיצאה מבחינה כרונולוגית, אלא זאת שיום ההולדת שלה הוא הכי מוקדם בשנה – 16 במרץ.

כי למעשה, The Ideal Crash, אלבום האולפן השלישי של dEUS הבלגים, יצא כבר כמעט לקראת סוף העשור המופלא ההוא, קצת אחרי שיא פריחתי כמאזין מוזיקלי פורה. ומבחינות רבות, כשיצא הוא גם פחות דיבר אליי מאשר שני האלבומים הקודמים שלהם משהו בסאונד ובאטיטיוד של הלהקה השתנה, התבגר מדי לטעמי אז. היא כבר לא היתה רכבת ההרים המטורפת שכל כך אהבתי בשני האלבומים הראשונים, Worst Case Scenario מ-1994 ו-In a Bar, Under the Sea מ-1997. הסיבה לכך היא כפולה: שני המפיקים הבלגים האוונגרדים שהפיקו את האלבומים הראשונים הוחלפו במפיק קנדי בשם דייויד בוטריל, שדגל בצליל נקי יותר. וחשוב מכך: סטף קמיל קארלנס, מהאבות המייסדים של הלהקה ואחד משני הסולנים הקבועים שלה (יחד עם טום ברמן), נטש אותה בקול תרועה רמה לפני צאת האלבום. אף על פי שהוא עדיין מגיח מדי פעם בהקלטות, ההשפעה הקווירקית שלו כבר הרבה פחות ניכרת באלבום הזה (וניכרת קצת יותר מדי בלהקה שהקים אחרי שעזב, Zita Swoon).

אבל אז דאוס הגיעו לשתי הופעות בארץ, וככל ששמעתי יותר ויותר את הדיסק לקראת ההופעה, כך נדלקתי עליו יותר. נכון, משהו בשירים כבר היה פחות תזזיתי, ונדמה היה כאילו הסאונד קצת יותר אחיד ופחות מתפרע. אבל דאוס עדיין שמרו על הכתיבה המדויקת שלהם, על הגיטרות המושלמות ועל הרגישות האינסופית לניואנסים.

וחוץ מזה, בהאזנות נוספות שמתי לב שבדומה לאלבום השני שכל כך אהבתי, גם כאן כמעט אף קטע לא נגמר כפי שהתחיל. בכל השירים ב-The Ideal Crash יש התפתחות פנימית כלשהי, כזאת שמזדחלת על המאזין בלי שהוא מרגיש, אבל בסופו של דבר יוצרת תחושה ששמעת עכשיו ארבעה שירים שונים. השיר שמדגים את זה בצורה הטובה ביותר הוא, כמובן, Instant Street, שגם זכה להצלחה רדיופונית מסוימת. למרבה האירוניה, דווקא האלמנט הכל כך מיוחד בו – שתי הדקות שמסיימות אותו באורגיה מהממת של גיטרות-בס-תופים – נחתכו כמעט תמיד בהשמעותיו ברדיו.

כבר כתבתי פעם על השיר הזה ועל הסוף המופלא שלו, אבל אף פעם לא נמאס לי לקשר אליו שוב. וגם הפעם אני איאלץ לציין בצער שכדי ליהנות ממנו בצורה היוטיובית המושלמת (גם מוזיקלית וגם ויזואלית) צריך ללנקק לשני קליפים נפרדים. האחד הוא הקליפ הרשמי, שמעביר בצורה נהדרת את התחושה המתפתחת שלו ואף מתהדר בכוריאוגרפיית-רחוב יפהפיה (הרבה לפני שהמציאו את הפלאש-מוב), אך משום מה נקטע דקה וחצי לפני הסוף ומוותר במודע על החלק הכי מגניב של השיר:

השני הוא קליפ לא-רשמי שיצר מעריץ של הלהקה, והוא דווקא מספק חוויה מוזיקלית שלמה אבל אין בו לדעתי את הרעננות של הקליפ הרשמי:

במשך שנים, השיר האהוב עליי מהאלבום הזה היה השיר שפותח אותו, שנקרא One Advice, Space, ושכשאני מאזין לו אני תמיד מדמיין את טום ברמן הסולן יושב בשוליה של איזו מסיבת חברים ומג'מג'ם לו עם הגיטרה ועם כמה חבר'ה.

אבל המהפך האמיתי ביחס שלי לאלבום הזה התחולל בדיוק ארבע שנים אחרי צאתו, במרץ 2003. מכירים את זה שבתחילת קשר טרי ומבטיח אתם משמיעים לבנאדם החדש שנכנס לחייכם את המוזיקה שגדלתם עליה, והוא משמיע לכם את שלו? אה, לא מכירים? אז אולי רק אני ואילנה היינו ככה…

בהתחלה, קשה היה לי לפרוץ את החומות המוזיקליות שלה. היא היתה יותר בענייני פינק פלויד ודפש מוד, ובשבילי זה היה אפלולי מדי. אני העדפתי דברים שמחים יותר. אבל אז נדלקה נורה מעל לראשי: שלפתי מספריית הדיסקים שלי את The Ideal Crash, ושמעתי את הקירות מתבקעים. זה היה האלבום הראשון "שלנו". והשיר הראשון "שלנו" היה שיר הנושא, שהיטיב לבטא – לפחות על פי הפרשנות האישית שאנחנו נתנו לו אז – את כל מה שהרגשנו אחד כלפי השניה באותה נקודה בזמן.

Stay by my side. it's sexy
the way that we talk about stuff
the way that we laugh with love
the way that we're falling off

you're life's been sucking 'cause you wanna mess
around. can anybody down you with a
CRASH

Stay by my side. I want you
continue the theme that's us
even though it's only lust
the painkiller-side of this life.

אז בעצם, הפוסט הזה מציין לא רק 15 שנה לצאת האלבום, אלא גם 11 שנה לדבר המופלא הזה שנקרא "אנחנו".

אז מזל טוב לנו 🙂

(גם במקרה הזה, אגב, הקליפ הרשמי עושה קצת עוול לשיר, אבל הוא מלא בצילומים מקסימים מהופעות של הלהקה מאותה התקופה. אז מי שרוצה לשמוע אותו בגירסה נקייה, מומלץ להיכנס לכאן.)

את רוב מה שעשו דאוס בהמשך דרכם כבר לא כל כך אהבתי, אבל זה גם ככה שייך לעשור אחר, אז מה 'כפת לי. נתראה בפרקים הבאים של "היום לפני!"

מודעות פרסומת
הערה | פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ההתאהבות המושלמת – השבוע לפני 15 (או 11) שנה

  1. פינגבאק: התרחיש המוצלח ביותר – השבוע לפני 20 שנה | ילד ניינטיז

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s