התרחיש המוצלח ביותר – השבוע לפני 20 שנה

לפני כמה ימים, בפרויקט המעולה שלו על הסינגלים של 1994, העלה דובי שרגא שיר יורופופ טראשי כלשהו, שלא זכרתי ממנו אפילו צליל אחד. וזה מוזר, כי את רוב השירים בפרויקט הזה (ובפרויקט 1993 שקדם לו) אני מכיר וזוכר על בוריים.

ואז דובי כתב שהשיר הזה היה להיט במצעד השבועי של רשת ג', ופה נפל לי האסימון: הבנתי שקיץ 1994 היה כנראה נקודת המפנה הקריטית שבו נטשתי סופית את עופר נחשון, יוסי כסיף וטוני פיין לאנחות, ועברתי בלעדית לזרועותיהם הפתוחות של אברי, ארז ומירב (וגם נויה עינב) בגלי צה"ל. החבר'ה מהתחנה הצבאית הנעימו את זמני כבר הרבה קודם, אבל כנראה שעד אז, המשכתי במקביל לשמור אמונים גם לכוחות הפופ הבלתי מתפשרים של רשת ג'.

כפי שכבר כתבתי פה בעבר, את העובדה שהטעם המוזיקלי שלי קצת חריג הבנתי כשנה וחצי קודם, עם האלבום הראשון של סוייד, אבל על סוייד עוד אפשר היה לומר שהם עושים רוק סטנדרטי יחסית. אחרי כמה חודשים של האזנה לגלצ, כשהתוודעתי גם לקוטנר, הבנתי שיש לי עוד הרבה כיוונים להתפתח אליהם.

את הכיוון הראשון סיפקו דאוס. אני חושב שהשיר הראשון שקוטנר השמיע מאלבום הבכורה שלהם, Worst Case Scenario, היה Via.

משהו באיך שהבלגים האלה שילבו את הגיטרות-בס-תופים שלהם היפנט אותי לגמרי, ורציתי לשמוע עוד.

ואז הגיע Suds and Soda, והבנתי שהלך עליי.

יותר אני כבר לא אוכל להקשיב לשיר פופ או רוק בלי לשפוט אותו על פי הסטנדרטים של הדבר הזה.* הכינורות המונוטוניים בהתחלה, הגיטרה העוד-יותר מונוטונית שמצטרפת אליהם, ואז התופים שלא מרחמים. אחרי 40 שניות מצטרפות זעקות התוכחה של טום ברמן, הסולן, בשילוב עם ה-Friday! האינסופי של סטף קמיל קרלנס המשוגע. ואז פתאום פזמון כאילו רגיל לגמרי, כמעט רוק-אצטדיונים. ואז חוזרים לזעקות שבר, ולדיסטורשן מטורף, ולהתחרעות קלידים, ו… השיר הזה פשוט לא מפסיק להפתיע.**

וזה כנראה מה שרציתי מהמוזיקה שלי בגיל 17 – שלא תפסיק להפתיע אותי. שבכל רגע יבואו איזו צעקה, איזה כינור, איזה אקורדיון, איזה סאונד אפקט לא קשור, אפילו שהשיר יפסיק בלי להודיע. ודאוס סיפקו את כל אלה למכביר.

מבחינתי, Suds and Soda היה שיר האלטרנטיב-רוק הראשון שנכתב אי פעם (כן, גם אחרי נירוונה והפיקסיז וכל מיני להקות מהאייטיז שהכרתי רק כעבור שנים), ואף אחד לא יכול היה לשכנע אותי אחרת. והעולם החדש הזה השאיר אותי פעור-פה. ואם לא די בזה, ההקרנות התכופות שלו (ושל Via) בקופסה אצל שרון קנטור עזרו לי להכיר גם את העולם הוויזואלי של הלהקה הזאת.

כשיצא האלבום השלם, כעבור חודש, רצתי לקנות אותו (מן הסתם ב'פוגאזי' ז"ל בנתניה), וקיבלתי עוד המון מכל הטוב הזה.

קיבלתי את שיר הנושא, שרק בדיעבד הבנתי שהכיר לי את טום וייטס.

קיבלתי את HotelLounge המופתי והמרגש, שבמשך חודשים ניסיתי לדמיין את מלון הפשפשים העלוב שבו הוא מתרחש (רק אחר כך ראיתי את הקליפ)

קיבלתי את Shake Your Hip ואת Divebomb Djingle, שהוכיחו לי שאפשר לעשות שמח גם בלי לאבד את האדג'.

ובין לבין נשזרו קטעים הזויים יותר או פחות, וגם כמה בלדות שמועכות לי את הלב עד היום, כמו Secret Hell, Let's Get Lost וגם זאת:

 

ועוד דבר שדאוס לימדו אותי, חוץ מכמה מילים בצרפתית פה ושם, זה איך נשמעת מוזיקה באנגלית שלא מגיעה מארה"ב או מאנגליה (ולא, זה לא משהו שטו אנלימיטד ואייס אוף בייס כבר עשו קודם…). לדובר אנגלית ילידי, המילים של דאוס יישמעו כנראה קצת כמו חיקוי של אנגלית, כמו יומרה. אבל זה מה שכיף באנגלית כזאת: היא פורצת את גבולות הדקדוק והשפה, היא נותנת דרור לכל מיני חידושים והמצאות שאף דובר שפת אם לא היה מעלה על דעתו. איפה עוד תשמעו שורות כמו:

One-liner: the greeks had it carved in a tombstone, 'epigram' they said, last tribute to the dead
Well the horror, the pain and the alphabet from a to migraine, from nausea to z.

או The grass is a pale ginger green?

שלוש שנים אחר כך גיליתי את השטיק הזה גם אצל Super Furry Animals הוולשים, ונכבשתי סופית.

הדבר הכי מדהים ב-Worst Case Scenario, זה שאת האלבום הבא של דאוס, In A Bar Under the Sea, אהבתי אפילו יותר (ואת מה שכתבתי על השלישי אולי כבר קראתם). אי שם בסתיו 1994 זה בכלל לא נראה לי אפשרי.

————————————————————

* כמו במקרים אחרים אצל דאוס (לא כל כך ברור לי למה), הקליפ של השיר הזה מוותר לגמרי על הסוף המחורע שלו. זאת הגירסה המלאה, ללא קליפ.

** וזה מה שכתב עליו גיא חג'ג' לפני כמה שנים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על התרחיש המוצלח ביותר – השבוע לפני 20 שנה

  1. גיאחה הגיב:

    איזה אלבום ענק.
    רק רוצה לציין שלא אני כתבתי את המקושר בעונג, אלא כותב אורח בשם פלונטר. 🙂

  2. אייל הגיב:

    dEUS! וואו, תודה על התזכורת. מחר אעבור על האלבומים ואראה איך אני מרגיש איתם, כל כך הרבה זמן אחרי.

    ואם כבר תזכורות לעבר… "פוגאזי". איזו נוסטלגיה. כמה שעות העברתי אצל דודי. מעניין אם הוא עדיין באמסטרדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s