אנשי הקש

כבר המון זמן בא לי לכתוב על Straw.
סְטְרוֹ הם לא הלהקה הכי טובה ששמעתי בניינטיז, אפילו די רחוק מזה. הם לא הכי מקוריים (בחלק מהביקורות המעטות שהצלחתי לדלות עליהם באינטרנט כתבו שהם חיקו מכל הבא ליד), הם לא הכי מוכשרים והם גם לא הכי יפים (כאילו שזה סימן למשהו).
אבל מה שמיוחד בסטרו הוא שהם רק שלי. טוב, כמעט רק שלי.
נכון, לא גיליתי אותם באיזה בר לונדוני אפלולי עם עוד 20 איש בקהל, וגם לא בקלטת דמו שהתגלגלה אליי במקרה. לא, גם אותם, כמו הרבה להקות אחרות, גיליתי דרך אלטרנטיב ניישן, אולי אפילו לטובי איימיס היו כמה מילים חמות להגיד עליהם. הם אפילו הכניסו לשם שלושה שירים, עד כמה שאני זוכר. כלומר, מכונת היח"צ של סטרו עבדה, לתקופה מסוימת, ממש לא רע.
אבל בעוד שאת כל האמנים האחרים ששמעתי ואהבתי שם, המשכתי לשמוע במקביל גם בדיסקמן הפרטי שלי וגם במרחב התקשורתי (או לפחות לקרוא עליהם באיזה מקומון תל-אביבי), סטרו הפכו לאט לאט לסוד הפרטי שלי.

כאן בטח עוצרים רוב הקוראים הקבועים של הבלוג הזה, אלה שנמצאים בו בעיקר כי הם חברים שלי והמוזיקה היא עבורם עניין משני, ושואלים את עצמם: "על מה הוא מדבר? ו-Jon Spencer's Blues Explosion וה-Gorky's Zygotic Mynci הם לא סוד פרטי שלו? עליהם מישהו שמע חוץ ממנו?" אז התשובה היא "כן, שמעו עליהם." הם עוררו באזז מסוים, הוציאו כמה אלבומים ואפילו זכו ללא מעט ליטופים תקשורתיים וציבוריים.

אבל סטרו הוציאו אלבום אחד – Shoplifting – מופתי בעיניי (קניתי אותו בקרדיף, באחת הפשיטות המוצלחות שלי על סניף של וירג'ין-מגה-סטור אי פעם), ואז פשוט נעלמו. במשך שנים תהיתי מה בעצם קרה להם, ורק בשנים האחרונות, בזכות ויקיפדיה ויוטיוב, למדתי שהם הוציאו עוד כמה EP's, גנזו עוד אלבום אחד ואז פשוט התפוגגו, כל אחד לענייניו. וזה די חבל.

במובן מסוים, קשה אפילו להגדיר את סטרו כלהקת אינדי. הם הבריטפופ בהתגלמותו: חמודים כאלה, משעשעים כאלה, וסביר להניח שלו הייתם מושיבים את מאזין גלגלצ הממוצע להאזין בכפייה לאלבום היחיד שלהם, הוא לא היה מעקם את פרצופו ומגלגל את עיניו בסגנון עדות ה"אוי-עוד-פעם-הקוואמי-הזה-לא-נתנו-לו-כבר-תחנה-משלו-שיעזוב-אותנו-בשקט-ונשמע-שירים-נורמליים".
אבל כן, יש בהם אדג' מסוים. אולי זה ההומור החמוץ-מתוק שלהם, אולי הכמיהה הבלתי נגמרת שלהם לצאת מהאפרוריות הבריטית – לקליפורניה:

לכל מקום שיש בו קיץ:

אפילו סתם לעלות על טיסה של לופטהנזה*:

(זה, אגב, אחד השירים והקליפים האהובים עליי מהעשור ההוא. כדאי מאוד לצפות ולהאזין בקשב, במיוחד לגרמנית הרצוצה של הסולן, מתיו בנט).

הקול הנעים-אך-הלא-מתחנף של בנט הוא ממש לא קול גדול בשום צורה, אבל הוא יודע לספר סיפור, הוא יודע להתבכיין ולקרוץ בחיוך באותה נשימה. אפשר להגדיר את זה כמפגש מנצח בין האיכויות הווקאליות של ליאם גאלאגר לבין ההומור העצמי והרגישות העצומה של דיימון אלברן. והשילוב הזה לגמרי עשה לי את זה.

איך אפשר לעמוד בפני שיר אהבה קורע לב (כולל סולו גיטרה מהיפים ששמעתי) שבסופו של דבר המסקנה שלו היא "אני פשוט אהרוג את החבר שלך"?

ואולי בכלל התאהבתי בעניין הזה של 'להקה רק שלי'. הרי כמה ייחודי יכול להיות הטעם שלי אם לכל האמנים שאני אוהב, גם האיזוטרים ביותר, יש בכל זאת גדודי מעריצים וסיבובי הופעות בכל אירופה. אתם יודעים איך זה אניני טעם – הם לא מבינים איך אף אחד מהם חוץ מהם לא רואה מה הכי טוב, אבל כשמישהו אחר מצטרף אליהם, כבר נהיה להם צפוף מדי.

אז למה בעצם סטרו נעלמו? בערך שלהם בוויקיפדיה כתוב שהם הוחתמו על ידי 'קולומביה' וכבר התחילו לעבוד על אלבום נוסף, אבל אז תאגיד הענק ויתר עליהם (לא מצוין למה) והם התפזרו לכל עבר.

ההנחה שלי היא שזה היה שילוב בין שוק רווי לבין כריזמה בעייתית. יותר מדי להקות נשמעו כאילו-כמוהם, ולא היה בסאונד שלהם משהו ממש ייחודי, משהו שיבליט אותם מעל כל היתר. נכון, גם לקולדפליי ולוורב לא היה כזה, אבל להן היו פרונטמנים כובשים כמו כריס מרטין וריצ'רד אשקרופט שירימו אותן, מי לתהילה זמנית ומי לתהילת עולם.
בנט לא היה כזה. את ההוכחה הטובה ביותר לכך אפשר כנראה למצוא בתגובות לקליפים של סטרו ביוטיוב, שחציין הן מתלמידים בקולג' קהילתי קטן בקורנוול, שמתלהבים לגלות את 'מיסטר בנט', המורה שלהם לספרות ולתקשורת, שר בלהקה מלפני 15 שנה. כנראה שהכריזמה שלו הספיקה רק כדי להיות 'המורה המגניב', לא יותר מזה.

מצד שני, אולי יש משהו נחמד בלהיות כוכב קטנטן לרגע אחד, ואז לפרוש לחיים פשוטים של מורה בקאנטריסייד, בידיעה שלפחות ניסית.
ואז, בניסיון אחרון, לצלם קליפ ביתי לשיר מאלבום גנוז, בלי להסתרק, להתאפר ולהתקלח, ופשוט להיעלם סופית:

אז גם לכם יש להקה או אמן שהם 'רק שלכם'? ספרו, מעניין אותי לשמוע…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

פתאום בא לי שוודית

יא אללה, פאקינג שלושה חודשים.
האמת – אין לי תירוץ. אולי חוץ מחוסר מוזה. לא יודע, פתאום כל העניין הזה של הניינטיז נראה לי קצת, איך לומר, מיושן. לא התחשק לי לכתוב על שום דבר, אפילו לא על דברים שקודם לכן הבטחתי לעצמי שאקדיש להם פוסט.
והמעניין הוא שבמהלך החודש האחרון של ההפסקה המוזרה הזאת, התחלתי, רחמנא ליצלן, לשמוע כל מיני דיסקים שיצאו בחודשיים האחרונים. פתאום האלבומים החדשים של TV on the Radio (מצוין), Elbow (טוב מאוד אבל היו להם טובים ממנו) ו-Fleet Foxes (טרם הספיקותי לשמוע לעומק, אבל על פניו נשמע שהוא פחות טוב מאלבום הבכורה המופתי שלהם) נורא עניינו אותי. פתאום היה דחוף לי לשמוע את ה-Fratellis, להקה ש-מ' מספרת לי עליה כבר כמה שנים, אבל אף פעם לא ממש התפניתי אליה, ועכשיו נדלקתי.
ופתאום, הפראטליס החמודים הזכירו לי את ה-Wannadies, וידעתי שאני חייב לכתוב משהו על שוודיה בניינטיז.

לומר את האמת, ויילס ובלגיה תמיד הדליקו אותי יותר. שתיהן הביאו לי שתיים מהלהקות שאני הכי אוהב (סופר פרי אנימלס ודאוס, בהתאמה), ועוד כמה להקות מצוינות שבטח עוד נגיע אליהן פעם. ויילס הגניבה אותי בגלל הסיפור הלאומי המיוחד שלה, בלגיה בגלל שכיף לגלות שמדינה כל כך מושמצת יכולה להנפיק סצינה מוזיקלית כזאת לוהטת.
אבל משוודיה – משוודיה יצאו כל מיני הבלחות מקריות, שרק בסקירה כללית לאחור אני יכול לזהות בהן חיבה אמיתית שפיתחתי אז לסטייט אוף מיינד הנורדי.
וכן, אני יודע, זאת המדינה שהוציאה קלישאות פופ כמו אבבא, רוקסט ואייס אוף בייס, אבל בשבילי הם בעיקר יצואנים של אלטרנטיב פופ, שהנפיקו כמה להיטים גדולים לרפרטואר האישי שלי. על אף אחד מהם אי אפשר לומר שהוא אמן אינדי אמיתי, כולם נראים שמחים ו/או מלוקקים מדי, אבל כולם העניקו לי רגעים מוזיקליים נעימים בתקופה ההיא, ובינינו – לא הייתי צריך אז הרבה יותר מזה.

וכאמור, הראשונים ברשימה הזאת הם ללא ספק ה-Wannadies. רובכם בטח מכירים אותם מ-You and Me Song החמוד והמתקתק ששורף את הפלייליסט של גלגלצ כבר כמעט 15 שנה. אז גם אני, כמו רוב העולם שמחוץ לשוודיה, גיליתי אותם באלבום ההוא מ-1997, Bagsy Me, אבל מי שבאמת זכה לשמוע את האלבום כולו, כמוני, יודע שהם הרבה יותר מבלדה סכרינית אחת (שאגב, במקור הופיעה בכלל באלבום הקודם שלהם, אבל יצאה שוב כסינגל מוביל לאלבום הבא אחרי שבאז לרמן שירבב אותה לפסקול של "שייקספיר מאוהב" והפך אותה ללהיט).
האמת שקשה לי לשים את האצבע מה עושה לי את זה אצל הוואנאדייז ("הרוצים למות?!"). אולי זה השילוב בין דיסטורשן לסאונד ילדותי; אולי זה הזמר הגמד שלהם, פר ויקסטן, שגם אז, בגיל 30, שר כמו ילד בן עשר ונראה כמו סבא מגניב בן 55; אולי זאת הזמרת כריסטינה ברגמרק, שהתמונה שלה על עטיפת האלבום (וגם ההופעה שלה בקליפ שלהלן) פרטה חזק על נימיו של המתבגר חובב-חצאיות-המיני-והגרביים-עד-הברך שהייתי; ואולי אלה הטקסטים הפשוטים אך הנוגעים ללב שעוסקים רובם ככולם ביחסי חברות, אפלטוניים ופחות אפלטוניים. ואולי זה בגלל שבאלבום הפרידה שלהם, מ-2002, יש שיר שקוראים לו Uri Geller. סוג של גאווה לאומית.
נורא קשה לבחור שיר אחד מבין שלושת האלבומים שיש לי שלהם, אבל אני אלך על השיר שבזכותו בעצם גיליתי את הסאונד האמיתי של הלהקה הזאת. בעיניי, כשאומרים "מריח כמו ריח נעורים", מתכוונים לשיר הזה (והדיאלוג בין פר לכריסטינה שמתחיל ב-1:03 הוא אחת מיציאות הפופ היותר משעשעות שאני מכיר).

הבאים בתור הם שלישיה מוזרה עד תמהונית, שאין לי מה להגיד עליהם חוץ מהעובדה שיש לי בבית שני אלבומים שלהם, כל אחד יותר משונה מהשני, ובכל זאת אני לא חושב שאני יכול לשלוף מהראש שום שיר שלהם חוץ מהשיר הזה, שהיה לשנייה וחצי בערך המנון ההד-באנגרים של אמצע הניינטיז (ולמיטב זכרוני אפילו זכה להומאז' נאה של ביוויס ובאטהד).
לא ברור מה יש בהם, במיוחדג'ת-הקצת-מפחידה עם הברזלים בשיניים, בבחור הלבן שנראה כמו הכלאה של חנון אשכנזי עם וייט טראש אמריקאי, ובבחור השחום שהוא כנראה התשובה הסקנדינבית לתומר יוסף. הצצה נוספת בקליפ הזה ממרום שנותיי היא אפילו קצת מביכה – הם כל כך מאוהבים בעצמם ומתלהבים מעצמם שזה קצת לא נעים. אבל Whale סחפו אותי לגמרי אז, אולי בגלל הדחיפה המסיבית של ריי קוקס שהיה אז התפריט הטלוויזיוני הקבוע שלי מדי ערב, ואולי בגלל הקליפ הסופר-צבעוני שהם ארגנו לעצמם וששדרג את כל חוויית ההאזנה לשיר ה(חייבים להודות) די-סתמי הזה.

את אנדריאס ג'ונסון אני מכניס לכאן, כמובן, עם כל הכוכביות האפשריות. הוא פה כדי להמחיש את התהליך שעובר אמן בדרך מהשוליים למיינסטרים. אני עדיין זוכר ששמעתי אותו בפעם הראשונה אצל מיכל ניב ז"ל, שכבר היתה אז ברדיו תל אביב, והיא השתפכה על כמה שהוא מגניב וכמובן גם על כמה שהוא חתיך. עצם העובדה שניב שידרה אותו בתכנית מוזיקה אישית משלה שייכה אותו אוטומטית לצד של הטובים. ו-Glorious הוא בדיוק מסוג שירי האמצע האלה, שיכולים להיות הסמן המיינסטרימי של אמן אלטרנטיבי, או הסמן המגניב של אמן קלישאתי. בדיעבד, זה היה כנראה קצת יותר קרוב לאפשרות השנייה, ועדיין – ג'ונסון נחשב אצלי בתור נציג נאמן של אסכולת "ואללה, טובים השוודים האלה".

ואם כבר אמנים שמחזירים אותי אל שדרניות גלצ מיתולוגיות, אז אין ספק ש-Atomic Swing היא עוד שריד אהוב מהימים העליזים של נויה עינב כל יום בארבע אחרי הצהריים (חדי הזיכרון בטח שמו לב שאצל נויה הכרתי גם את סטאקה בו, עוד נצר מפואר לאומה השוודית – אבל האמת שהיה בתכנית שלה ייצוג לכל התפוצות). אטומיק סווינג, ואני חושב שאפשר לראות את זה בפריזורה של הסולן שלהם, אף פעם לא התאמצו להיות יותר מלהקת פופ-רוק חביבה, סוג של איגי פופ בלי קמטים. והשיר הזה, Stone me into the Groove, הוא כל כך קליל שאפילו נוצה של נחליאלי צריכה דיאטה לידו. אבל הוא עשה לי כל כך הרבה כיף בגיל 16, שאי אפשר שלא לשרבב אותו לכאן:

אל שני האחרונים ברשימה הזאת, Kent האצטדיוניים ו-Jay Jay Johansson הטריפ-הופי (שקצת נשמע כאילו תקוע לו גוש מוחטה בגרון) נחשפתי רק בזכות 'אלטרנטיב ניישן' מיודעתנו ב-1999, בימי פוסט-טובי-איימיס. הם נעלמו מחיי באותה מהירות שבאו, אבל מעיון זריז בוויקיפדיה עולה ששניהם חיים, בועטים ודי מצליחים במולדת הקרה. גם הם נגועים במנה לא קטנה של קיטש, ואפילו בומבסטיות מופרזת, אבל משהו בסאונד שלהם גרם לי לרגע לחשוב שהם איתי כדי להישאר. כנראה שטעיתי.

ורק כדי לסיים עם טעם קצת יותר מגניב בפה, קבלו בכל זאת עוד אחד של ה-Wannadies, הפעם מתוך האלבום החמישי שלהם, Yeah, שהופק על ידי ריק אוקייזק מה-Cars המיתולוגיים של האייטיז, ואת רוח הסינתיסייזר של העשור המפוקפק ההוא אפשר לשמוע בכל שניה מהאלבום הזה. והאמת – זה כיף גדול.

יאללה, adjö בקרוב…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

סוף סופי סופני

יש לא מעט שירים אהובים שקונים אותך ישר מהשניות הראשונות. באגף הלהיטים לא חסרים כאלה: Sweet Child O Mine של גאנס אנד רוזס, Walk of Life של הדייר סטרייטס, White Room של קרים, Shine on you Crazy Diamond, וכמובן, איך אפשר בלי ליין הגיטרה המאוס של Smoke on the Water* (או, להבדיל, של "הכוכבים דולקים על אש קטנה"). קוראים לזה אינטרו (Intro), הכניסה של השיר.
גם באגף הסמי-אינדי אפשר למצוא לא מעט אינטרואים קלאסיים כאלה. מספיק רק לציין את Today של הסמאשינג פאמפקינס, את No Surprises של רדיוהד, ואפילו את Wake Up Boo המדליק של הבו רדליס (עוד להקת אינדי ניינטיזית עגמומית שתיזכר בעיקר בשל להיט פיל-גוד אחד ויחיד. החיים הם דבר משונה).

אבל אינטרו זה עסק לחלשים. מיטיבי הלכת יודעים שהדבר שעושה את השיר באמת – הוא האאוטרו שלו (Outro), כלומר, הכמה שניות האחרונות. אלה שמתַגמלות אותך אם נשארת עם השיר עד הסוף (ולא זפזפת לתחנה אחרת או קפצת לטראק הבא), אלה שנשארות איתך בראש עוד הרבה זמן אחרי שהשיר נגמר.
עד סוף שנות השמונים, היה מאוד באופנה אלמנט הפייד-אאוט באאוטרואים. השירים לא נגמרו באקורד אחד ספציפי, אלא פשוט המשיכו והמשיכו ולאט לאט הטכנאי החליש את הווליום. שירים עם פייד-אאוט תמיד מזכירים לי את 'סיבה למסיבה', ואני תמיד מחכה לראות בסופם את הידיים המושטות והחיוך המלאכותי של רבקה מיכאלי.
למזלנו, כל זה די יצא מהאופנה בשנות התשעים, ופינה את מקומו לאאוטרואים קצת יותר החלטיים. את אלה אני אוהב במיוחד. אני מנהל כבר שנים, ביני לבין עצמי, רשימה של כמה אאוטרואים אהובים עליי במיוחד, בעיקר מהניינטיז כמובן.
אבל יש שלושה שכיף לי לשמוע כל פעם מחדש, למעשה אפשר לומר שאני שומע אותם במיוחד בשביל הסוף שלהם.
הראשון (שהוא השלישי בדירוג האישי שלי) שייך ללהקה שהחלה את דרכה בניינטיז, אבל האלבום הראשון שלה, ובתוכו השיר הזה, יצא דווקא ב-2001 (אני יודע שאני קצת חורג כאן מחוקי הבלוג, אבל א) זה בלוג שלי; וב) כל מי ששמע פעם את Achtung Baby, למשל, יודע שהשנתיים הראשונות של כל עשור הם לגמרי המשך של העשור הקודם). בקיצור, ללהקה הזאת קוראים Elbow. את האלבום הראשון שלהם, Asleep in the Back, מאוד אהבתי בזמנו, למרות שבדיעבד אלה שבאו אחריו עולים עליו בהרבה. היום אני כבר כמעט לא שומע את האלבום ההוא, ואם כן – אז רק את הבלדה הקורעת הזאת. חוץ מזה שלגאי ג'ארווי, הסולן שלהם, יש כנראה אחד הקולות היפהפיים ששמעתם בשנים האחרונות, השיר הזה (וגם הקליפ המושקע והכמעט-קולנועי שלו) עושים לי נעים באוזן ובעין בכל פעם מחדש. וכאמור – אסור להחמיץ את הסוף שלו, חצי הדקה האחרונה, שבה הגיטרה, הקול המלטף של ג'ארווי, והמפוחית שמגיעה פתאום משום מקום משחקים מעין תופסת כזאת אחד עם השני, עד שמגיעה השנייה האחרונה עם הטוויסט המצמרר.

במקום השני שלי נמצאים דאוס, שאותם כבר פגשנו והכרנו היטב באחד הפוסטים הקודמים. השיר הזה, Instant Street, נמצא בדיסק השלישי שלהם, The Ideal Crash, שסימן את הדרך החדשה והמעט-פחות-אוונגרדית שאליה יצאו עם נטישתו של סטף קמיל קארלנס, אחד מסולני הלהקה. בעיניי הוא גם האלבום האחרון שלהם שהיה ממש טוב.
מה שאני אוהב ב-Instant Street הוא שהוא מתחיל כמעין שיר פולק-רוק די שגרתי, ולמרות הקולות הנעימים של טום ברמן וקרייג וורד, המילים היפות והעיבוד השקט והמוצלח, שום דבר ממש מרגש לא קורה בו עד סביבות אמצע השיר. ואז, איפשהו בסביבות ה-3:30 דקות, השיר משנה פאזה. עשר שניות אחר כך, נכנס לו סולו גיטרה חביב. עוברת עוד חצי דקה ומצטרף הבאס. עוד עשרים שניות – והנה גם התופים. וככה, לאט לאט, הולכת ונבנית שם עד סוף השיר סימפוניית רוק שלמה, שרק לפני שתי דקות אף אחד בכלל לא היה מעלה על דעתו. אני לא אגזים אם אגיד ששלוש הדקות האחרונות של השיר הזה הם הקטע האינסטרומנטלי האהוב עליי ביותר אי פעם.
הקטע המבאס הוא שהדרך היחידה לשמוע את השיר הזה בגירסתו המלאה ביוטיוב, היא בקליפ סתמי שיצר לו כנראה אחד ממעריצי הלהקה. הנה כאן:

וזה נורא חבל, כי הקליפ הרשמי של השיר הוא יפהפה, וגם מעביר בצורה נהדרת, באמצעות ריקוד רחוב המוני, את הקטע האינסטרומנטלי. רק שאז, אחרי דקה וחצי, הקליפ הרשמי פשוט מסתיים בקול ענות חלושה, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד. אבל בכל זאת, שווה, ולו בשביל הריקוד:

ובמקום הראשון!
הקטע הזה, Two Kindsa Love של Jon Spencer Blues Explosion, הוא לא רק סוף. הוא חוויית רוק'נ'רול חד-פעמית, מתחילתו ועד סופו, ובשנייה שהוא נגמר (ואוי, איך שהוא נגמר), אי אפשר שלא לרצות לשמוע אותו שוב. זה קצת מוזר להגיד, אבל JSBE הן אחת הלהקות האהובות עליי, אף על פי ששמעתי רק אלבום אחד שלהם (מתוך עשרה בערך), וגם בו אני לא ממש מת על חצי מהשירים. השלישייה הניו-יורקית הזאת משלבת בצורה נהדרת בין בלוז (בימים כתיקונם אחד הסגנונות המאוסים בעיניי) לבין רוק מלוכלך, מטונף, דיסטורשני, הנדריקסי, וסליחה-על-חוסר-התקינות-הפוליטית, גם נורא גברי. כשהם רוצים, הם יוצרים שירי רוק כל כך מהודקים שאתה לא מצליח להבין מאיפה הם הביאו את זה. הבעיה היא שבעיניי, הם לא תמיד רוצים. באלבום שאני מכיר, Now I Got Worry (שם מצוין, אגב), הם עושים את זה בערך שלוש פעמים, ובכל יתר הקטעים הם נשמעים כאילו סתם נכנסו לעשות קצת צחוקים באולפן. אבל כאמור, הקטע הזה, Two Kindsa Love, הוא בעיניי באמת יצירת מופת. לוקח לאוזן שנייה להתרגל לכסאח שלהם, ולספק-שירה-ספק-צעקות של ג'ון ספנסר, אבל אחרי 20-30 שניות החוקיות הפנימית של השיר (שיר?) כבר ברורה לגמרי, ומשם רק נותר להפליג הלאה עם הגיטרות הכיפיות, עם התופים הסופר-אנרגטיים (מומלץ לחפש קליפ רשמי שלהם כדי לראות איך המתופף השמן שלהם יושב עם מערכת התופים הקטנה שלו. מאוד משעשע) ועם המלמולים של ספנסר, עד שמגיעות חמש השניות האחרונות של השיר ודופקות לנו מעין סיכום קצר וקולע של כל מה ששמענו בשלוש הדקות האחרונות.
פשוט תענוג.


(גם פה נדרשת הבהרה קטנה על הווידאו: מי שהעלה את השיר ליוטיוב, החליט משום מה להתחיל להשמיע שוב כמה שניות ממנו אחרי אקורד הסיום. הסוף הרשמי והמפואר של השיר הוא ב-3:03).

ואתם? איזה אאוטרואים אתם הכי אוהבים? מעניין אותי אם זאת גחמה אישית שלי, או שיש עוד אנשים ששמים לב לדברים האלה… שתפו שתפו!

————————————————————-
*אתם לא באמת צריכים לינק לזה, נכון?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 15 תגובות

אופס (חלק ב' וכנראה אחרון…)

אח, היה תענוג לשמוע את התגובות שלכם לפוסט האחרון. החל מ"יש דברים שהשתיקה יפה להם" ועד "וואי, הייתי חולָההההההה על טרייסי בונהם" (הקמץ איננו מיותר – המשפט האחרון נאמר בלשון נקבה בלבד), הן הבהירו לי היטב שלכל חובב מוזיקה אמיתי יש שלדים מחרידים בארון, ובעיקר הבהירו לי כמה נחמד שמישהו אחר נותן לך תירוץ 'להלבין' את קיומם של השלדים האלה.
אבל כאמור, זה לא נגמר כאן.
מבט חטוף בדיסקייה מעלת-האבק שלי מגלה עוד כמה פנינים שמוטב היה לו היו נשארות בתוך קונכיותיהן בקרקעית הים.

הראשון להיום הוא באמת תחתית החבית. שמעתי לפני דקה, לראשונה מזה 15 שנה, את השיר הזה שגרם לי ללכת ולקנות את הדיסק, וכמעט בא לי לקבור את הראש בתוך חמת חלילים.
כן כן, אני מתכוון ל-Forest for the Trees, סוג של הרכב אלקטרוני-פסיכדלי-פופי שהקימו באמצע שנות התשעים כמה חבר'ה שפעלו בסביבה של בֶּק האליל. בק אפילו שיתף איתם פעולה כמה פעמים. בשמיעה חוזרת של הלהיט היחיד שלהם, Dream, אי אפשר שלא לשים את האצבע על כמה מהרעות החולות המחרידות ביותר של הניינטיז: התלהבות-יתר ממוזיקת עולם, במקרה הזה הפלייבק האירי המאוס; רוחניקיות בשקל, בתקופה שזה עוד נחשב מגניב; ואי אפשר בלי תחיבה של איזה קטע ראפ לבנבן שידגיש עוד יותר את הרב-תרבותיות של השיר.

אז למה בכל זאת אהבתי את זה? קודם כל, כי יש לי חולשה לשירים מרובי-תֶמות; אני אוהב שירים שאין לך מושג לאן הם לוקחים אותך (המצטיינים בתחום הם, כמובן, הסופר פרי אנימלז, כמו בשיר הגאוני הזה, למשל), אפילו לשיר מאוס כמו Bohemian Rhapsody – לא תקבלו לינק, עד כאן – אני מסוגל להקשיב בזכות הרב-רובדיות שלו. אז כן, בתור ילד בן 20, השילוב הזה בין חמת חלילים, ראפ, שלוש זמרות ליווי שחמחמות, ואלוהים-יודע-מה-הם-עוד-דחפו-שם) נראה לי ממש מגניב.
וחוץ מזה, כנראה שהקישור עם בק, שכבר אז הסתמן כאחד מגיבוריי, עשה לי את זה. ואם אני זוכר נכון, לירון תאני אפילו המליץ על זה בתכנית של טל ברמן, ובימים ההם זה כל מה שהייתי צריך כנראה. מעניין מה תאני בעצמו חושב על זה היום. אני, בכל מקרה, מעולם לא שמעתי את הדיסק המלא יותר מפעם וחצי אחרי שקניתי אותו. ונראה לי שהחיים שלי היו בהחלט יפים יותר מאז.

הדוגמה השנייה היא קצת פחות קיצונית, אבל היא מראה יפה כמה הייתי סאקר של אלטרנטיב ניישן בגיל מסוים. קוראים להם Spacehog. ספייס-מי, אתם שואלים? ובכן, בדיוק.
את השיר הזה אהבתי מאוד כשהוא יצא:

וכן, אני חושב שכבר אז הייתי מודע לאובר-פוזה המטורפת של הסולן, לכמה שהוא מנסה להיות דייויד בואי הצעיר (כמעט עשר שנים לפני שהגיעו ארקייד פייר ולקחו את זה מכיוון אחר לגמרי) ולעובדה שיש עוד אלף שירים כאלה, ואלף להקות כאלה.
אבל כמו שאמרתי, בימים ההם לא הייתי צריך הרבה יותר מליין גיטרות סביר, פזמון קליט ועוד קצת "אוּ-אוּ-אוּ" סטייל-סוייד כדי להוציא 70 ש"ח על דיסק. זאת היתה פחות או יותר ההוצאה היחידה שלי אז (חוץ מהמנוי על ירחון הספורט המהולל 'שם המשחק'), אז מה היה לי אכפת. וכן, גם את האלבום הזה לא שמעתי יותר מפעם אחת.
מעיון בוויקיפדיה, הסתבר לי שהסולן המכוער שלהם, רויסטון לנגדון, התחתן לשתי דקות ואפילו עשה ילד עם ליב טיילר, הבחורה שעוד מהבית יודעת להעריך כיעור רוק'נ'רולי משובח מהו. אז כנראה שמשתלם להיות רוקר עם חצי-להיט. אה כן, וגם הם פועלים עד היום. אלוהים יודע למה, ועבור מי.

האחרונים להפעם הם קטטוניה, הוולשים החמודים. כן, נו, הקוראים הנאמנים כבר יודעים שהיתה לי תקופה וולשית, יש שיגידו שהיא עדיין לא נגמרה. אז כששמעתי (ככל הנראה בגלגלצ) את השיר החביב Mulder and Scully, ואחד השדרנים זרק שהיא אומרת "סקֵלי" בגלל שהיא וולשית, עשיתי אחד ועוד אחד, יצא לי שלוש ורצתי לקנות את הדיסק שלהם, International Velvet. מציאות גדולות כמובן לא היו שם, סתם כמה סוכריות רוק נשי חביבות-מתקתַקות ולא יותר. למערכת היחסים הבעייתית שלי עם זמרות ממין נקבה (חוץ משירלי מנסון ההורסת) עוד נגיע יום אחד, אבל בכל מקרה, גם קריס (Cerys) מתיוס, הסולנית של קטטוניה, לא שיפרה בהרבה את המצב.
דבר אחד היא כן השאירה אחריה – את שיר הנושא של האלבום, אחד משירי האהבה היפים והנאיביים ביותר לוויילס ולשפה הוולשית ששמעתי באותה תקופה. הבתים של השיר הזה מושרים בוולשית, והפזמון מורכב ממשפט אחד באנגלית: Everyday when I wake up, I thank the Lord I'm Welsh. בימים ההם, זה הספיק בשבילי כדי להציל את האלבום הזה מנטישה מוחלטת.
בקליפ הזה, שצולם בהופעה חיה, הוולשית נשמעת פתאום אפילו קצת סקסית. אבל אולי זה סתם הפֶטיש שלי לג'ינג'יות כעורות.

זהו. בפוסט הבא חוזרים למוזיקה טובה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אופס… (חלק א')

קודם כל, התנצלות לקוראיי האדוקים (אח, שנים חלמתי לכתוב את המשפט הזחוח הזה…): בשבועיים האחרונים התוודעתי לראשונה מקרוב לתופעה המופלאה המתכנה "משפחה-בת-ארבע-נפשות-שמדביקות-אלה-את-אלה-בכל-מיני-התחלואים-האפשריים", ככה שהימים האלה נראו כמו מרדף אחד ארוך ובלתי פוסק אחרי שתי פעוטות קודחות וזבות-אף, בעוד שאני עצמי משתעל את נשמתי אל תוך כל טישו מזדמן. איכשהו, כל הרעיון של כתיבה על מוזיקה בכלל, ובפרט על מוזיקה מהימים שבהם הדאגה הכי גדולה שלי היתה עליית משמר , לא נראה לי כל כך רלבנטי במהלך הימים האחרונים.
אבל עכשיו, כשהחיים חזרו פחות או יותר למסלולם היבש, אפשר להמשיך ללעוס את הנוסטלגיה הזאת עד דק.

והיום, במסגרת אווירת ה"יום-אחד-עוד-נצחק-על-כל-זה" הכללית, התפניתי לעשות חשבון נפש עם כל הפשלות הקטנות שלי כצרכן מוזיקה בעשור המופלא ההוא. מכיוון שההיצע המוזיקלי בניינטיז כל כך הימם אותי, והאפיקים לקליטת מוזיקה חדשה היו כל כך רבים ומגוונים (רדיו, חברים, טלויזיה, מקומונים…), לפעמים היה לי קצת קשה לעשות את הסלקציה הראויה. שמעתי כל מיני דברים, נדלקתי עליהם, וחשבתי לעצמי: ואללה, זה הדבר הבא. או שמישהו שאני סומך על דעתו כתב או אמר "בוא'נה, תקשיבו לזה. זה נחמד". או שבלבלתי, כמו שקורה לא מעט בתחום האפור הזה שבין פופ לרוק, בין גילטי פלז'ר לריל פלז'ר. ככה יצא שאל ספריית המוזיקה שלי התגנבו, בדרך לא דרך, כל מיני דיסקים שאין לי מושג איך הגיעו אליה, או שבעצם יש לי מושג אבל זה עדיין לא הופך את העניין לפחות מביך.

אני חושב שהמייצגת הבולטת ביותר של התופעה הזו אצלי היא הקופיפה החד-גַבָּתית העונה לשם טרייסי בונהם. אמצע שנות התשעים היו שעתם היפה של כל מיני רוקרים-בשקל, בעיקר ממערב ארה"ב, שרכבו על שאריות הגל הגראנג'י של תחילת העשור. כל מיני אנשים שחשבו שאם קורט קוביין כבר לא מקשיב, אפשר לעשות מה שבא. טרייסי בונהם היתה אחת מהן. היא הוציאה אז דיסק בכורה בשם The Burdens of Being Upright, ומתוכו הצמיחה להיט אם.טי. וי אחד ענק בקרב פריקיות מתבגרות – Mother Mother. ומכיוון שבאותה תקופה התנהגתי כפריקית מתבגרת (או לפחות הייתי מאוהב באיזה שתיים-שלוש כאלה), כמובן שאצתי רצתי לקנות את האלבום. לא, אני לא זוכר שום דבר אחר ממנו חוץ מהשיר הזה. וכן, גם השיר הבודד הזה נשמע לי היום כמו הפלצת רוק בלתי אכילה, הזדמנות לדחוף סולו כינור צורמני לתוך ערימת דיסטורשן מתוך מחשבה ש"וואו זה כאילו מה-זה מגניב". לזכותי ייאמר, שלדעתי מעולם לא שרדתי את הדיסק הזה מעבר לשמיעה הראשונה. טרייסי, מסתבר, ממשיכה ליצור מוזיקה עד היום. שתהיה בריאה.

או, למשל, להקה כמו Chumba Wamba. כן כן, אמרתי צ'אמבה וואמבה.
אני מחזיק אצלי בבית את הדיסק המפורסם ביותר של צ'אמבה וואמבה (שהיה, למרבה התדהמה, השמיני שלהם. מתוך 16 בסך הכל. גם הם פעילים עד היום), שנקרא Tubthumper. משהו בקצב ובפיל של הלהיט הענק שלהם, Tubthumping (הידוע גם בשמו העממי I get knocked down), תפס אותי לגמרי באותה תקופה. אני אוהב מוזיקה בומבסטית (להבדיל: Still Life, אחד השירים הכי מחרידים של סוייד אי פעם, הוא גם אחד האהובים עליי שלהם), וחיבתם של הצ'אמבות לצעקות בחבורה לא נעלמה מאוזניי. תוסיפו לכל זה את השמועות על כך שמדובר בחבר'ה עם אג'נדה מחאתית מאוד מנומקת, ותקבלו ילד מתלהב שחושב שהוא ממש מגניב. אז נכנסתי לסופר זאוס וקניתי את הדיסק. האמת – אפילו חיבבתי אותו בכמה שמיעות הראשונות. טוב בעצם, כששומעים חלק מהשירים עד היום הם ממש חמודים. למשל, הסמי-להיט Amnesia , שמתהדר בשורה ההו-כה-ניינטיזית "Do you suffer from long-term memory loss? I don't remember". גיחי. אם אתם בעניין של מקצבי יורופופ, המנוני פאבים בריטיים וקצת אג'נדת פועלים, זה לגמרי הדיסק בשבילכם. אה, אתם לא? טוב, לא נורא.
אז תיחנקו עם זה:

מכיוון שהרשימה לא קצרה, הפוסט הזה יתחלק לשניים. את החלק הראשון תחתום הלהקה היחידה ברשימה הזו שלא קניתי את הדיסק שלה, ואולי דווקא בגלל זה אני עדיין די מחבב אותם. סטאקה בו (Stakka Bo) – שהוא למעשה שם הבמה של אמן שוודי בשם יוהאן רֶנק (שמוויקיפדיה מסתבר שאפילו ביים בהמשך דרכו כמה קליפים לא רעים, למשל עבור רובי ויליאמס, מדונה, אול סיינטס וביונסה) – הטריף את העולם ב-1993 עם הלהיט הענק שלו, Here We Go. אני שמעתי אותו לראשונה אצל נויה עינב המחרמנת בצה"ל 2 (אם אני זוכר נכון, היא טענה שהוא "הגירסה האיכותית של Stereo MC's") והגושפנקה שלה הספיקה לי כדי להשתכנע שהלהקה שלו (שנקראה על שמו) היא ללא ספק הדבר החם של הרגע מבחינתי. גם כאן, כמו אצל צ'אמבה וואמבה, השילוב בין סאונד פופי טפשי לבין מסרים חברתיים נוקבים (!) עשה לי את זה לגמרי. אפילו השפם המגוחך והמראה הניאו-נאצי הכללי של סטאקה לא הרתיעו אותי. חברי הטוב דאז זיו, שותפי לטעם המוזיקלי המעט חריג, כמעט איבד כליה מרוב צחוק כששמע שאני מתכוון לקנות את Supermarket, האלבום של סטאקה בו (בכל זאת, הוא היה אז בעניין של סטון רוזס), ואני חושב שרק מהבושה מעולם לא עשיתי את הצעד וממש שילמתי עליו כסף. וכשאני שומע קטעים כמו Down the Drain, הסינגל השני והבאמת-מזניב שהוציא סטאקה מתוך האלבום ההוא, אני קצת מצטער על זה וקצת שמח על זה בו-זמנית:

בפוסט הבא – עוד פנינים משעשגעות שלא תרצו להחמיץ.
עלו והצליחו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

קצת שמחת חיים

אולי זו מקריות, אולי לא.
אני לא יודע אם הסיבה שנדלקתי כל כך על מוזיקה בניינטיז היתה בגלל שהיא היתה כל כך הרבה יותר שמחה ומשוחררת ממה שקדם לה, או לפחות נתנה הרבה יותר מקום לקצת צחוק ושעשוע – או שאולי זה פשוט יצא ככה במקרה, פשוט הייתי בגיל הנכון.
לא מעט חברים בני גילי שקראו את הבלוג הזה לראשונה, התפלאו לגלות שאני לא "ילד אייטיז, כמוהם". העובדה שבתחילת האייטיז היינו בני שנתיים-שלוש והמוזיקה היחידה ששמענו היתה 'בעיקר של ביאליק', כמו שאומרים כוורת, לא מפריעה להם להיות 'ילדי אייטיז'. אז נכון, טכנית היינו אז ילדים, אבל מי ידע בכלל מה זה מוזיקה אלא אם כן היו לו אחים גדולים – ואני, ספציפית, תמיד סבלתי נורא מהתקליט של קייט בוש שאחותי התעקשה לנגן בריפיט מעברו השני של קיר הגבס שחצץ בין החדרים שלנו.
וחוץ מזה, כל ההגדרה הזאת של 'ילד אייטיז' היא קצת אוקסימורונית בעיניי. איך אפשר ליהנות מילדות מאושרת וגם ליהנות ממוזיקה כל כך מדכדכת כמו זו ששלטה בעולם בשנות השמונים. זה לא סתם שאי אפשר כמעט לחשוב על להקת שטות אחת מהאייטיז (ולא, איזולירבנד לא נחשבים), וזה לא סתם שיהלי סובול "נזכר בשנות השמונים תמיד כשיש גשם, כאילו שהיה חורף כל הזמן". זו היתה תקופה אפרפרה וקודרת, ואני מעולם לא התחברתי אליה יותר מדי.
יכול להיות שבאמת חיכיתי עד שתיגמר כל מסיבת האֵבֶל הזאת כדי להתחיל באמת לפתוח את הראש למוזיקה (ובינתיים שמעתי שוב ושוב את אוסף הסינגלים של מדנס, צדיקת הומור כמעט יחידה בעשור שכולו תוגה). ואין מה להגיד, היה כיף בניינטיז. נכון שבבון-טון 'האיכותי' עדיין שלטו להקות אובדניות – גם אם מצוינות, כמובן – כמו רדיוהד, סמאשינג פאמפקינס ונירוונה*, אבל הרוח הכללית שנשבה אז היתה של שחרור כללי. פתאום המון אנשים גילו מחדש את מה שהביץ' בויז ניסו ללמד יותר מעשרים שנה קודם לכן – מוזיקה זה כיף, וכיף זה מוזיקה.
ומעניין שכמעט כל הלהקות שיככבו בפוסט של היום הן בריטיות. זה ברור לגמרי (והרבה חוקרי מוזיקה כבר עמדו על זה לפניי) ששנות התשעים היו עבור בריטניה בכלל, ועבור עולם האמנות הליברלי הבריטי בפרט, תקופה של יציאה מחושך גדול לאור גדול, מהתאצ'ריזם הקודר והמאיים לפרצוף הזחוח, הכמעט אלפרד-אי-ניומני של טוני בלייר, עם כל ההבטחות למחר חדש.
התחושה הזאת הולידה מתוכה את הקונספט של Cool Britannia, ובעיניי, אחת הנגזרות של זה היתה גם Happy Britannia. גם האמריקאים הנפיקו אז כמה להקות שמחות, כמו Weezer, למשל, וגם הם עברו משלטון החושך של רייגן-בוש לסקסופון של קלינטון, אבל נראה לי שהניגוד בין ג'וי דיוויז'ן והסמיתס לבין ההאפי מאנדייז הוא קצת יותר בולט.

אין לי ספק שהסמנים הכי ברורים של המגמה הזאת הם בלר, שלפחות בשלושה וחצי האלבומים הראשונים שלהם הצליחו לייצר את המצרך המוזיקלי הנדיר הזה שנקרא כיף אינטיליגנטי. השיר שאני הכי אוהב מהתקופה הזאת שלהם הוא שיר הנושא מהאלבום השלישי, Park Life, מעין 'דואט' עם הקומיקאי בעל המבטא הקורע פיל דניאלס, שמבוסס על חוויות ילדות של חברי הלהקה בעיירת הולדתם. זה גם אחד הקליפים הכי אהובים עליי מתחילת הניינטיז. ובאמת הגיע הזמן שמישהו ייתן לדיימון אלברן פרס ישראל.

מהאלבום הראשון של סופרגראס יכולתי לבחור כמעט כל שיר לקטגוריה הזאת. התאהבתי בלהקה הזאת מהשנייה ששמעתי אותם לראשונה, בגירסה האקוסטית של Caught by the Fuzz שאותה הקפיד טל ברמן לנגן מדי יום בתכנית שלו כחייל. שלישיית הקופיפים הזאת עוד בטח תחזור הרבה פעמים כאן אצלי, אבל בינתיים הנה הגירסה המלאה, והלא פחות מצוינת, של פצצת האנרגיה הזו:

אה, והבטחתי וויזר. תודו ש
If you want to destroy my sweater, hold this thread as I walk away
היא אחת השורות הכי מצחיקות ששמעתם אי פעם בשיר רוק לגיטימי.

ולסיום, כמובן, הלהקה האהובה עליי בעולם כולו, שבלעדיה ספריית הדיסקים שלי היתה פשוט קורסת, שהראתה לי שצחוק ומוזיקה חייבים תמיד ללכת ביחד, שאפילו כשהיא רצינית היא משעשעת, ושעשתה לי את כל התקופה שמאז הצבא ועד היום למאושרת הרבה יותר (כולל הופעה אחת בלתי נשכחת בלונדון – ותודה לאהובתי).
ובלי קשר – זה אחד מקליפי הכדורגל הטובים ביותר (אם לא ה-) שנוצרו אי פעם. Go Wales, כבר אמרתי?

* אם כי לזכותה של נירוונה ייאמר שהיא גילתה לעולם את דייב גרוהל, אחד האנשים הכי שמחים ונחמדים בתעשיית המוזיקה ב-15 השנה האחרונות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

טובי דובי

כל חובב אינדי, מתבודד ככל שיהיה, חייב איזושהי דמות אנושית שתוביל ותלווה אותו ברחבי היקום האלטרנטיבי הקסום.
יש כאלה שעבורם זה חבר טוב, או אפילו אח או אחות. אבל הרוב, לדעתי, נתלים באיקונה תקשורתית כלשהי שמשמשת מעין מנטור לעת מצוא ו'מלמדת' אותם איך להקשיב למוזיקה, או לפחות גורמת להם להרגיש שזה ממש מגניב לעשות את מה שהם עושים.
בשביל אנשי העשור שלפניי אלה היו מיכל ניב, יואב קוטנר ויתר אנשי צה"ל 2. בתחילת הניינטיז צה"ל 2 עדיין היתה בתמונה, וקוטנר, יחד עם אמיר אשר, דידי פייר ונויה עינב האלוהית (כמה היא חסרה לי ברדיו של היום) לקחו אותי ביד והשמיעו לי דברים נהדרים ששמחתי להכיר.

אבל המדריך האישי שלי בחצי השני של העשור הגיע מעבר לים (כיאה לימים החזקים ביותר של MTV בארץ) וקראו לו טוֹבּי אֵיימיס. למשך כמה שנים איימיס הנחה את Alternative Nation, רצועת האלטרנטיב הלילית והדו-שבועית של הרשת (כל שלישי וחמישי בין אחת לשלוש).
אין ספק שתחת המילה 'קוּל' במילון צריכה להופיע תמונה של טובי איימיס. הוא היה אז כל הדברים שרציתי להיות: רציתי להיות מגניב כמוהו, רציתי להיות ידען כמוהו, רציתי להיות שנון כמוהו, רציתי להיות חתיך כמוהו – פאק, אפילו רציתי להיות בריטי כמוהו.*
הדרך היחידה שלי להיות כמוהו היתה לאהוב את אותה מוזיקה שהוא אוהב.

ארבע השעות השבועיות של AN היו בשבילי פאן טהור. כשהיה לי כוח הייתי נשאר עד שלוש כדי לראות הכל (אם כי לפעמים הייתי נרדם על הספה ומתעורר בארבע וחצי מול רצועת הדאנס המחרידה), ובשאר הפעמים הייתי מקליט ולוקח איתי את הקלטות לבסיס, לצפות בהן בלילות הקשים בין משמרות בצבא. חלק מהשירים הייתי רואה שוב ושוב, חלק מהם הייתי מעביר בפאסט פורוורד (המוזיקה האלקטרונית התחילה להתגנב אז אל שורות האלטרנטיב, ולי לא היתה סבלנות לזה), אבל את הקטעים שבהם טובי עומד עם המיקרופון ומדבר לא הייתי מעז להפסיד. הוא, כמובן, בעיקר קשקש והיה עסוק בלהיות מגניב ושנון, אבל לי זה לא הפריע. אני בלעתי בשקיקה כל מילה. ולומר את האמת – אני אפילו לא זוכר על מה הוא דיבר. אני רק זוכר שהיה לו חוש הומור מופרע במיוחד (אבל עדיין בריטי), ושהראיונות המיוחדים שלו עם האמנים שאירח באולפן או ראיין בפסטיבלים היו יצירות מופת של ניו-ג'ורנליזם. לא את כל המוזיקה שהוא השמיע אהבתי, אבל הוא ידע לשדר את התחושה החשובה ביותר בתכנית של מוזיקה אלטרנטיבית: התחושה שבאמת כדאי לנו להקשיב לשירים האלה, אולי ייצא לנו מזה משהו טוב, אולי אפילו שיר אחד שילווה אותנו כל החיים.

אחרי כמה שנים הוא עזב את התכנית, עשה כמה דברים ב-MTV אמריקה ולפי ויקיפדיה התעסק בשנים האחרונות בהנחיית תכניות טיולים מיוחדג'ות ומקדיש את זמנו בעיקר לצילום. AN הפכה לתכנית נטולת מנחה, מה שפינה יותר מקום למוזיקה טובה, אבל משהו היה חסר. ילדי הדור שאחריי נאלצו להסתפק בתחליפים זולים כמו זֵיין לוֹאו, ועל ילדי הדור הנוכחי אני בכלל מפחד לחשוב.

הקטעים היחידים שלו מהתכנית שהצלחתי למצוא ביוטיוב הם ספיישל בארבעה חלקים שבו הוא מראיין את דיימון ואלכס מבְּלֶר, והקלטה מלאה של תכנית הפרידה שלו (ב-13 חלקים!). אני אשאיר אתכם עם החלק הראשון מתוך תכנית הפרידה, שבו אפשר גם לקלוט קצת את הראש של טובי, וגם לראות שניים מהשירים המוצלחים של התקופה: Song 2 של בלר, (החל מ-2:10) שאותו כולנו מכירים, ושיר אדיר של John Spencer's Blues Explosion, (החל מ-4:11) אחת הלהקות המדהימות שיצאו אתי מהתכנית הזאת ושמתנגנות אצלי בפלייליסט עד היום (אנחנו עוד נחזור אליהם בפוסט או שניים בעתיד).

אז שחק אותה, טובי:

ויש לי תחושה שגם בפוסט הבא אתעסק ב-AN. נראה.

——————————————————————————————————————
* רק בלורית כמו שלו לא רציתי. היתה לי אחת כזאת בכיתה י"א ולא התגעגעתי אליה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות